הוא עלה ארצה מברזיל מטעמי ציונות, היה חבר קיבוץ ברור חיל כעשר שנים ועבד בחקלאות. כשעזב והלך ללמוד באוניברסיטה, למד ספרות עברית. הוא הסביר שהוא במדינה שלו ורוצה לדעת את השפה וספרותה על דקויותיה. לימים היה מנהל פרוייקט של נערים שהוברחו מארגנטינה תחת המשטר הדיקטטורי. לאחר מכן היה בשליחויות, אחת מהן מטעם משרד ראש הממשלה. בזמנו החופשי צייר ואף הציג בתערוכה, וכן כתב הצגות יחיד בנושאים חברתיים שמוצגות עד היום בבתי ספר בצבא ובמוסדות ציבוריים. בבחירות שנערכו ב-2015, כשכבר היה חולה מאוד, שאלתי אותו אם הוא רוצה להצביע. הוא ענה לי: בוודאי. חודש וחצי  לאחר שמילא את חובתו האחרונה כלפי המדינה, הוא נפטר. בן 81.  

מאז פרסום ההמלצה להגביל את הטיפול בחולים שסיכוייהם לשרוד נמוכים, ואף, במקרה של מחסור, “לשקול הימנעות מהמשך טיפולים משמרי חיים שהם מחזוריים, כגון דיאליזה או תרופות לשמירת לחץ דם”, אני חוזרת שוב ושוב למקרה המשפחתי שלי. בהיות הקורונה מחלה מיוחסת ומיוחצנת, נדמה שכל מי שחלה, כבן זוגי בשעתו, במחלה אחרת נדחק לפינת המחלות ה״משעממות״:  הסרטן (כמה רגיל), הלב ועוד מצבים בריאותיים שבימים רגילים ממלאים את המחלקות הרגילות גם כן עד לתפוסה של 150%.

טוב עשתה מערכת הבריאות שהקימה ועדה שתקיים סיעור מוחות במקרה של מחסור במכונות הנשמה. תמיד טוב להיערך בהקדם. אך המסקנה המובלעת מהדיון היא שניתנת העדפה מחמת גיל. משמעותה גילנות, או בשפה פחות מגוהצת: גזענות. היום יוותרו על המבוגר, מחר על הנכה ומחרתיים על הלהט״ב שאיתרע מזלו ונולד עם אסתמה. ככה זה בגזענות. יודעים היכן היא מתחילה ואין יודעים היכן היא מסתיימת. התחמקות הוועדה הציבורית מהצורך לערב את החולה בהחלטות לגבי המשך הטיפול בו באם יוחמר מצבו, שגויה. אין זה נכון רק לגבי חולי קורונה, אלא לגבי כל חולה שהסיכויים לשיפור מצבו מזעריים. ואולם, במגפה העכשווית ההיוועצות עם החולה, טעמיה אחרים והם פינוי מכונות הנשמה.

יושבי האולפנים, שמעו את דרישתה של בת 81, דוברת אקטיבית של ארגון זכויות אדם: אל תשמשו משת״פים למנהלי המאבק בקורונה, והפסיקו לדבר מעל לראשיהם של החולים הפוטנציאליים. אתגרו את המומחים בשאלות ואל תיקחו מאף אדם את הזכות המפוקפקת ממילא – להתחבר למכונת הנשמה.

הכותבת היא דוברת ארגון מחסוםWatch לזכויות אדם, ללא מחלות רקע