עונש לחולה

על המקרה של ג’ראר נכתב כבר לפני חודש. ב-19 ביולי הודיע הרופא ברמאללה שאת הבדיקות המתאימות היא תוכל לבצע בישראל או בעמאן. משרד הבריאות הפלסטיני הודיע שלא יממן את עלות הבדיקות בישראל. ג’ראר, חברת המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם החזית העממית לשחרור פלסטין, סורבה יציאה ב-2008, כשנשלחה להשתתף בשיחות הפיוס הפנים-פלסטיניות בקהיר. עד הפתק מהרופא היא לא נאבקה על זכותה לחופש תנועה. הפעם גורמים ברשות הפלסטינית הבטיחו שיסדירו – מול מיודעיהם בצד הישראלי – את יציאתה לבדיקות. הבטיחו ונעלמו. אחרי כשלושה שבועות פנו עורכי דין, חבריה, ישירות למינהל האזרחי וביקשו לברר איך תתאפשר יציאתה. אחרי התמהמהות של שבועיים הגיעה תשובה בכתב שג’ראר אינה מנועת יציאה. קצין המינהל האזרחי הסתמך על אותם נתוני המחשב שמזין השב”כ. כך שב-30 לאוגוסט יצאה ג’ראר לגשר אלנבי.

שם צווח המחשב של בקרת הגבולות הישראלית מידע אחר. מנועה. מה שהיה נכון שעות ספורות קודם לכן, חדל להיות נכון עם הגיעה לגבול. השב”כ ענה אז ל”הארץ” שעל ג’ראר לבקש היתר יציאה דרך מתאמת הבריאות של המינהל האזרחי. עורכי הדין שבו ושלחו את כל המסמכים למתאמת. בהתחלה היה איזה עיכוב, מהמינהל נאמר שהמסמכים והבקשה לא הגיעו ליעדם. אחר כך התחיל הטיפול בפנייה. אבל בחורנו האלמוני מהשב”כ אינו ממהר.

זוהי הערת שוליים בכרוניקה של חיי הפלסטינים תחת השלטון הזר. אבל הערת שוליים זו היא עוד פרק אופייני בתולדות החברה הישראלית. חברה דמוקרטית שנותנת צ’ק פתוח לבחורינו המצוינים מהשב”כ לנהוג כאחרון וראשון הדיקטטורים, שמלהטטים בחיי נתיניהם. בלי בחירות, בלי ביקורת, בלי השגחה. מלתם היא קדושה, ואם הם אומרים, כבתשובתם ל”הארץ”, ש”קיים מידע רלוונטי ממנו עולה כי ביציאתה מהאזור קיים סיכון ביטחוני”, כולנו מצדיעים.

לו היתה מסוכנת בהיותה בארץ, היתה נעצרת מזמן. הרי כתובתה ידועה. לכן מתרברבים בשב”כ על “מידע רלוונטי” שבחו”ל תיווצר מסוכנותה. הוכחות? הסברים? שכל ישר? אין צורך. הם הרי מקבלים את המשכורת ממשלם המסים הישראלי כדי להמציא סוגים חדשים של ענישה ועינויים. ומהי דחייה אין-סופית של בדיקה רפואית דחופה, אם לא עינוי לחולה ולבני משפחתה? ומהו עיכוב טיפול, אם לא ענישה למתנגדת לשלטון הזר?

עד לפני כשש או שמונה שנים, דיווח עיתונאי על מצבים דומים היה מביך מישהו במעלה הסולם הביטחוני, והיתר יציאה מסיבות רפואיות היה ניתן למרות ה”מניעה הביטחונית”. היום תחושת הבושה נעלמה. הגיבוי החברתי מובטח.