מאבק היועמ”שית על הדמוקרטיה חשוב. למה הוא נותר בגבולות הקו הירוק?

אלוף בן כותב על היועמ”שית, גלי בהרב־מיארה, שכבר שנתיים וחצי היא “מפגינה אומץ לב נדיר”, ו”נאבקת לשמירת חופש הביטוי וטוהר המידות בתנאים קשים מנשוא, עד שמגיעים להדחתה” (“הארץ”, 22.7). ולא נותר אלא להצטרף לדבריו.

נכון, בנקודה הזאת של הדחתה, היא עוסקת רבות בפרוצדורה. זה הרי עניין חשוב מאין כמותו ולכן על כל הנוגעים בדבר לשמור על הכללים היבשים, על הפרוצדורה. אבל אנחנו, בארגון “מחסום Watch” ובארגוני זכויות אדם בכלל, נאבקים על מהות הצדק וזכויות האדם, ולא על פרוצדורות.

שלא יובן לא נכון: אין אנו מפחיתים מערך מאבקה של היועצת המשפטית לממשלה על ערכי הדמוקרטיה. אך אנו בכל זאת תוהים: האם ערכים הם עניין של זהות? ואם כן, אנו תוהים, מדוע המאבק עליהם נותר בגבולות הקו הירוק?

בהיות היועצת המשפטית לממשלה הפרשנית של דיני המלחמה והכיבוש, היא זאת שנותנת את הגושפנקה להחרבת עזה כנקמה וכתשובה לאסון שאירע ב–7 באוקטובר. אמרו זאת כבר לפני במקרים אחרים: היועצת בוחרת את מאבקיה, והיא בוחרת מסיבותיה שלה לעצום עיניה להרג ולהרעבה של הפלסטינים בעזה, כמו גם להתנכלויות היומיומיות של המתנחלים בגדה, בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. על כך מעידים שוב ושוב פעילי זכויות האדם באזורים אלה. אבל מכיוונה אין קול ולכן גם אין הד.

עד מתי תמשיך היועצת לעצום עיניה במודע ובכך לאפשר לזוועות בעזה להתמשך ללא תכלית ותוחלת?

בהיות בהרב־מיארה לוחמת ללא חת לשמירת חופש הביטוי וטוהר המידות — לא נותר אלא לקרוא לה לצעוק וללחום גם נגד האסון בעזה ובגדה.