מעבר אייל, מעבר אליהו, קלקיליה, יום ה' 30.7.09, בוקר

למשמרת הצטרפו שני אורחים מאנגליה - ג'יימס ג'ונסון וחברתו חנה. ג'יימס עושה סרטים על כמה מהארגונים לזכויות אדם בשטחים, ומחסוםwatch ביניהם. הוא צילם כל הדרך.

במחסומים שביקרנו - אין הרבה חדש. לעומת זאת , נתקלנו בבעיה קשה של הכפר וַאד-רשעא הנמצא  בדרך המובילה אל ראס-עטייה: זה יומיים אין להם מים. נסינו לעזור. צילמנו וצוּלמנו...

כן ביקרנו את עבד הרועה השוכן ליד המחסום. (פרטים בהמשך).

04.00 מעבר אייל. הגענו בדיוק כשיצאו הראשונים מהמחסום. היות והשער היה פתוח - ניגשנו לכביש המערכת שמשם אפשר לראות את התור שמעבר לגדר.  להפתעתנו התור היה דליל. אף פעם לא נתקלנו בתופעה כזאת. צילמנו את מה שניתן. לאחר כמה דקות הופיע מרק - איש מנהלת המעבר, וביקש מאיתנו להסתלק, וכמובן לא לצלם. לא התווכחנו, גם לא הייתה סיבה להישאר שם.

בתחום החנייה יש מתקן מים, שלא היה פעיל בפעם האחרונה שהיינו, ועכשיו פועל.  לעומת זאת השירותים, שבפעם האחרונה שהיינו שם הסריחו למרחקים, עכשיו סגורים על מנעול. הפועלים מתלוננים שהם הולכים רחוק על מנת לעשות את צרכיהם.

שאלנו אנשים שיצאו מהבדיקה מדוע אין אנשים בתור לכניסה. התשובות היו שונות. חלק אמרו שאולי זה בגלל ט' באב. חלק אמרו שזה בגלל ג'יפ שחוסם את הדרך הפלסטינית המחברת את חבלה לקלקיליה מתחת לכביש 55 - ליהודים. אולי שני הדברים נכונים. על כל פנים לא היה דוחק.

התלונות של האנשים היו בעיקר על הבדיקה בחדר. לדבריהם מכניסים עד 20 איש יחד לחדר, ועד שהאחרון מסיים את הבדיקה אף אחד לא יוצא. כך שהם מבלים שם בדוחק ובעצבנות לפחות חצי שעה.

לא ברורה להם הבדיקה המעבירה על ידיהם מכשיר סורק. הם רוצים הסבר, ואינם מקבלים. פוחדים שיש בזה גורם מסרטן.

כן מתלוננים על מספר הבדיקות: הראשון בחוץ לפני הכניסה, אח"כ בכניסה, אח"כ בחדר, ואח"כ בדלפק של תעודות הזהות.

"בשביל מה כל זה? או שמאמינים לנו או שלא! אז שלא יתנו לנו היתר כניסה לישראל. אבל אם נותנים אותו לאחר בדיקה וטרטורים - למה צריכים את כל הבדיקות המיותרות, אלא אם כן פשוט רוצים שלא נהיה פה".

ליד "בית הקפה" פגשנו פועל שדיבר איתנו על אכזבתו מחבריו. "אני מנסה לאחד אותם לדרישה שישנו כאן את הנהלים. מבקש מהם יום אחד לא להיבדק, לא לעבור, ולדרוש שיסכימו לדבר איתנו ולשנות נהלים. אבל אין אצלנו עם מי לדבר. כל אחד רוצה לפתור את הבעיה שלו הכי מהר".  הוא מיואש.

בחנייה המוני מוניות מחכות לפועלים, והמוני פועלים מחכים למוניות. הפועלים - רבים  מהפועלים שרועים על האדמה מרוב עייפות, כדי "להרויח" עוד כמה דקות של שינה. רבים מתאספים יחד ומתפללים, ואחדים עושים זאת ביחידות.

נהגי המוניות צועקים את שֵם היעד שלהם, ומחכים לנוסעיהם שטרם נבדקו במחסום. יחכו עד 6.30.

05.45 אין שינוי, ואנחנו מחליטות לעזוב.

06.00 קלקיליה. המחסום ריק. אין חיילים שבודקים. יש שני חיילים במגדל, והם אפילו אינם מביטים לעברנו.

שער אליהו - אנחנו עוברים במסלול לישראלים, וחולפים על המכוניות שבמסלול לערבים.  מגיעים למחסום 109 להולכי רגל.  אנו ניגשים עד הגדר של המחסום, ומשוחחים עם הפועלים. רובם עובדים בבניית ההתנחלות אלפי מנשה.  התור מאורגן למופת. סדרן מטעמם רושם כל מי שמגיע, והם נכנסים לפי התור.  הבדיקה נמשכת כ 10 דקות. יש כעס ותסכול מיחס החיילים ומהמצב. תהליך הבדיקה: עוברים את הקרוסלה, מכניסים את התעודה לתוך מעין תיבת דואר, ונכנסים לחדר,  4 אנשים יחד.

3 חיילים ניגשים אלינו לתהות מה אנחנו עושות ומה מניע אותנו. למרות שכמעט אין לנו שפה משותפת איתם, רעיה מוצאת מסילות אל ליבם בדרכה המיוחדת. הם משנים יחס, אבל עדיין לא דעות (כמובן). גם זו התחלה לפתיחת צוהר לשינוי כלשהו.

6.45 מחסום ראס-עטייה.

בדרך כלל במחסום זה בבוקר יש תנועה רבה של תלמידים ומורים, אבל בימים אלה חופש, ולכן המחסום די שומם. החיילים המשועממים נגשים אלינו ומבקשים שלא נצלם. אנו מתווכחות. הרי איננו עומדות אפילו בתחום המחסום, המקום הוא אזרחי לחלוטין. אבל החייל בשלו. שוב רעיה מסבירה לו בשקט ובנועם, שאין כל עילה לאסור עלינו לעמוד ולצלם. לבסוף גם הוא וגם אנחנו מיצינו את הנושא...

ירדנו לבקר את עבד הרועה, ששוכן עם עדרו ליד הגדר.

כבר סיפרנו שהוא תושב הכפר ואד-רשעא, שם יש לו בית. אבל היות והגדר גזלה ממנו את שטחי המרעה לכבשיו - הוא נאלץ לנדוד, ומצא כאן מקום מרעה נאות.

הבאנו למשפחה מתנה. צילום שצילמנו אותם בביקורנו הקודם. מסגרנו אותו והגשנו להם בחגיגיות. הילדים היו מאושרים. אולי זו הפעם הראשונה שראו את עצמם בתמונה. (אני שולחת אותה בצרופה).

ג'יימס לא הספיק לצלם. הייתה אוירה נעימה במיוחד. עבד הסכים לעלות על הסוס להצטלם, וכך גם בנו בן ה 16.

עלה בדעתנו הרעיון להזמין אותם לקייטנה שלנו על חוף בת ים. האב היה מהוסס בתחילה, אך הסכים.

לקחנו מהם את כל הפרטים הדרושים לגבי כל אחד ואחד. הדגשנו שאיננו יכולות להבטיח, אבל נעשה כמיטב יכולתנו.

7.45 עזבנו.

שלחתי לצבייה שפירא, את בקשתנו לצרף את המשפחה לאחת הקייטנות הקרובות. שלחתי גם את התמונה. בקשתנו התקבלה בהתלהבות.

כנראה שהם ייצאו לקייטנה שתתקים ב 17.8.09 עם ילדי בילעין. הלואי!

ביציאה מהמחסום עצר אותנו נהג מכונית וביקש את עזרתנו. הוא ראש מועצת הכפר הסמוך ואד-רשעא. הוא מתלונן שהעובדים על הגדר קרעו את הצינור המוביל מים אל הכפר. כבר יומיים הכפר ללא מים. הוא חוזר עכשיו מקלקיליה עם האביזרים הדרושים לתיקון הצינור, והנה מודיעים לו חבריו שיש קרע במקום נוסף. עוד הוא מתקן מקום אחד, ומקום שני נפגע.  הוא כועס, ממורמר, מעוצבן, ומבקש מאיתנו לבוא איתו. לראות ולצלם.

אנחנו כמובן נרתמות למשימה.

לתדהמתנו הצינור המספק מים לכל הכפר הוא צינור גומי בקוטר של כסנטימטר וחצי... לא יאומן. ואת זה הם פשוט חותכים. הצינור בכלל איננו מונח במסלול של הבולדוזר. מישהו בא ומחבל בו.

עוד אנחנו תוהים ומצלמים, מיד מגיחות מכוניות מכל צד. מגרשים אותנו, ודורשים שלא נצלם. אף אחד מהם לא נזעק להודיע על החבלה, אבל עלינו - מיד עולים בצעקות.

אנחנו איננו נבהלים. ג'יימס מתכוון להפסיק לצלם, אך אני דורשת ממנו להמשיך. פתאום מופיע אוטו של "נץ בטחון". יורד ממנו אדם ומצלם כל אחד מאיתנו, ואת המכונית שלי ואת מִספרה.

הצינור הקרוע אינו מעניין אותו. אני מצלמת את הצינור, ואת ה"נץ".

רעיה, אינה מרפה ומודיעה על כך לאנשיה בתקשורת. דווקא יש התעניינות. הכתב מראיין בטלפון את ראש הכפר, ורעיה ממשיכה את הקשר איתו במשך כל היום, אך לבסוף... - כלום.  כנראה שבכל זאת המקרה לא ממש מעניין את הממונים על התקשרת.

ראש הכפר הזמין אותנו לביתו. נכנסנו לכפר וישבנו על המדרכה בצל ביתו. אנשים התקבצו סביבנו. עלינו לדירה לשירותים, ונוכחנו שהברז אכן ריק ממים. לשמחתנו היו באמתחתנו דברי מתיקה שיכולנו לתת לילדים.

נפרדנו בידידות, לא לפני שהחלפנו בינינו מספרי טלפון.