בית אומר, בית לחם, מת"ק עציון, יום ד' 26.8.09, אחה"צ
14.30 – 18.00
מת"ק עציון
באולם ההמתנה של המת"ק ישבו כעשרה אנשים. לדבריהם לא עבר זמן רב מאז שבאו. לא היה חייל בחלון ומדי פעם קם אחד הממתינים וניגש לקרוסלה וצעק: "חייל". צלצלנו פעמיים למספר של המת"ק ונענינו באדיבות אך לקח עוד זמן רב למדי עד שהגיע החייל. כשבא, הזמין את רוב האנשים להיכנס. בחורה מבית ג'אללה כעסה שלא ניתן גם לה להיכנס והעובדה שיום רביעי אינו יום קבלה לתושבי בית ג'אללה לא שכנעה אותה. היא ניסתה לגייס אותנו לעזרתה וקשה היה לה להאמין שאין זה בכוחנו. לעומת זאת אישה אחרת מצאה לנכון לגשת אלינו וללחוץ את ידנו כאות הוקרה על הימצאותנו במקום. לא הרגשנו שתרמנו במשהו.
משם נסענו לבית אומר לברך את ידידנו אבו נסים ב'רמדאן כרים'. כרגיל שמח לבואנו והודה לנו. לדבריו הכל בסדר בימים אלה והתרשמנו גם שהוא מרחיב ומשפץ את ביתו. בחנות הקטנה שלו ישבו אתו שני גברים צעירים, אחד מהם פנה אלינו בעברית צברית, שאל לזהותנו, הוא לא הכיר את מחסום ווטש ותמה האם באמת יש סיכוי לבטל מחסומים. גם אנחנו שאלנו על זהותו שלו והסתבר שהוא יליד אשדוד, נשוי לפלשתינאית ומתגורר עמה בכפרה עידנא.
שוב, כבכל שנה, כואב הלב לראות לאורך כביש 60 את עשרות הדוכנים הקטנים עליהם עומדים דליים מלאים בפרי בשל שאין לאן לשווקו. הילדים קוראים לכל נהג שיעצור ויקנה. עשינו זאת – אבל זו הרי טיפה בים העוני.
במחסום 300 הייתה תנועה דלה של עוברים אבל שלושה אשנבים פעלו והמעבר היה חלק ומהיר. מעניין לראות שבשל הרמדאן כל החוזרים מיום עבודה באים בידיים ריקות ולא כבשאר חודשי השנה עם שקיות שהכילו את ארוחותיהם ובדרך חזרה את כלי האוכל הריקים.
גם כאן לא הרגשנו שמעבר לנוכחות הנראית לעיני הפלסטינים יש לנו הרבה מה לעשות.