דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ג' 13.4.10, בוקר
6.30-11.00
מעבר מיתר
בדרכנו לחברון, השעה 7.45. השרוול כבר ריק וכל הפועלים בצד הישראלי. אין ביקורי משפחות. ניכר כי נעשות עבודות תשתית רבות.
בדרכנו חזרה מחברון ביקשנו להיפגש לפגישת הכרות עם מוטי, מנהל המעבר החדש. הוא נענה ברצון ומראה לנו שאכן עובדים במרץ על שיפור תנאי המעבר של הפועלים, למשל יהיה עוד שרוול בדיקה. בנוםף, מוטי מבטיח הרבה שינויים בזמן הקרוב. הוא מגלה הבנה גדולה לקשיי הפלסטינים, אך לדבריו מוכרחים לעשות סדר גם בנושא החניה וגם עם מוכרי המזון שיצרו הרבה אי סדר, ליכלוך ובעיות בטיחות.
אנחנו מסכמים ביננו שנמשיך להיות בקשר ולפנות אליו במידת הצורך.
אנחנו מביעות תקווה שניהול אזרחי, מקצועי ואנושי של המעבר אכן יוכיח את עצמו.
חברון
1.מצבם של האנשים הגרים ליד ציר המתפללים
2.קרית ארבע מתרחבת על חשבון עובדי האדמה החיים בסמיכות אליה
הבוקר בחברון נראה רגיל. שגרת כיבוש.
חיילי הנח"ל מאיישים מתחילת השבוע את כל המחסומים והחסימות בעיר.
נמסר לנו שישהו בעיר 7 חודשים... האם זה בגלל שמישהו בצ"הל נותן דעתו שבמקום כל כך מסובך, כדאי שישהו חיילים איכותיים יותר ולאורך זמן רב יותר? ואולי אני סתם נאיבית - צהל חושב על טובת הפלשתינים?
מחסום בית מרקחת
הילדים עוברים כמעט ללא עיכובים. איש ה.c.p.t אומר לנו שהיום פתחו רק שני תיקים, לעומת יום א' שבו הוא ספר 25 תיקים שנבדקו. השמחה מוקדמת מדי. לפתע יוצא קצין מהבודקה ומורה לחייל שעומד מחוץ לה לבדוק במגנומטר ידני את כל הבחורים שעברו דרך המגנומטר שבביתן. "עירפא אידק - הרם ידיך" הוא אומר להם, ובודק אותם אחד אחד.
מה שציפצף היה סתם חפץ מתכתי כל שהוא והם נשלחים לדרכם.
"הם נראים כמו ילדים" אומר איש ה c.p.t על החיילים. "הם באמת ילדים" אני עונה. "רק תראה מה הם מצווים לעשות".
במערת המכפלה שקט. לא מוזיקה מחרישת אוזניים ולא מבקרים.
שגרה גם לאורך רח' השוהדא ותל רומידה.
ציר ציון
בדרכנו אל היציאה מהעיר, לא רחוק מבית המריבה, בערך מול המכולת של באסם, מעכבים חיילי משמר הגבול שני בחורים. התעודות שלהם בידי החיילים ומחפים עליהם מכל עבר עוד חיילים בנשק שלוף.
ירדנו מהרכב."מה קרה?" אני שואלת. "פעילות שגרתית" עונה לי החייל. "אל תדבר איתן!" שואג עליו מפקדו שמעבר לכביש. אנחנו ממתינות. וראה זה פלא: המעוכבים משוחררים, החיילים מסתלקים.
לפתע מגיע אדם המספר שגר שם, אך דלת ביתו פונה אל ציר המתפללים. הוא מספר שמלפני פסח ועד היום נעל הצבא את הדלת ואוסר על המשפחה לצאת משם. גם אמו בת ה-90 על כסא גלגלים אינה מורשת לצאת. איך בכל זאת יוצאים מהבית??מסביב, דרך בית השכנים. הוא נותן לי את שמו ואני מבטיחה לנסות לעזור. "אנסה, לא בטוח שאצליח", אני אומרת. "אני יודע, ובכל זאת תודה".
עוד אדם מגיע מחנותו שצמודה למקום בו עוכבו הבחורים. "מזל שבאתן. לפעמים מעכבים סתם לשעות. ראו אתכם, הלכו מיד" הוא מספר. "האם זה קורה הרבה בזמן האחרון?" אנחנו שואלות. "כן, פתאום הם נכנסים, צועקים, זורקים אותנו החוצה ומחפשים. כך עשו גם היום: הוציאו את שני הנבדקים בצעקות ובעיטות מחוץ לחנות. מזל שבאתן" הם חוזרים ואומרים.
הפקעת אדמות
יצאנו מחברון ומקרית ארבע ופנינו ימינה (דרומה).
200 מטר מתחנת הדלק נמצאים שדותיו וביתו של עטא גאבר. בימים כתקנם קנינו ממנו ירקות שאך זה קטף (לפעמים גם עזרנו לו). הבוקר הוא עומד בצד הדרך ולידו ג'ו הלפר ומתנדב ספרדי מהוועד למניעת הריסת בתים שרוצים לעזור. עטא מספר שאת אדמותיו מעבר לכביש כבר הפקיעו - לא לפני שבאו פעם אחרי פעם אנשי מנהל מקרקעי ישראל. מתנחלים ואנשים מהמנהל האזרחי שברו את צנורות ההשקיה, עקרו שתילים והרסו את ברכת המים בתואנה שהוא גנב מים. עכשיו אין לו מים מזה 50 יום, וכל עמלו ופרנסתו נהרסים. אומרים לו שאם יוותר על כל האדמות לא יהרסו לו את הבית. הוא מראה לנו את ההתנחלות הגדלה מולו מעבר לכביש:"את זה לא הורסים!" שכונת "נופי ממרא" צריכה לגדול והיא כבר צמודה לשדהו.
מדובר על שטחים חקלאיים משני צידיו של כביש 60, ליד וממול לקרית ארבע.
מה יש לומר: אנשי חזון ארץ ישראל השלמה ממשיכים לעקור במרץ כל נטוע שאינו יהודי.
התוכנית הולכת ונפרשת ממש לנגד עיננו....