חמרה, תיאסיר, יום ה' 1.11.07, בוקר
מחסומי שלח, חמרה, תיאסיר
(10:00 – 16:30)
אורחות: קרין (חוקרת מצרפת); קרן (צלמת מישראל)
יצאנו למשמרת-סיור מאלפת עם דפנה הבקיאה מאוד באזור ובאופי הייחודי של מערכות החסימה בו.
תקציר דוח מהמחסומים בדרך: נסענו מזרחה בכביש 5. עצרנו בכניסה-יציאה של כפר זיתא החסומה טרי בגושי בטון בנוסף לשער הברזל, והחלפנו מלים עם נהגים שסיפרו לנו על החסימות הטריות בכפרים נוספים באזור, עליהן כבר דווח ברשת, לא נכביר כאן דברים.בצומת תפוח תורי מכוניות בהמתנה לבידוק – כ-15 ממערב לשאר הכיוונים,מספר גדול אף יותר מכיוון שכם לשאר הכיוונים. בכל המחסומים שביקרנו – חיילי מילואים, וכרגיל ככאלה הם פחות עוינים ובוטים מהסדירים להם הורגלנו, אבל הדבקות בפק"ל ובהוראות עקבית והרמטית. צבא צבא.
בדרך לכביש 90 – מחסום "שלח". חייל במגדל התצפית צורח "עופו מכאן" עוד בטרם יצאנו לגמרי מהמכונית. מפקד המחסום חייך לשאלה "איך קוראים למחסום?" ענה "שלח" במהירות ומיד כנראה התחרט, במיוחד לנוכח החיילים שזעפו לקראתנו ויותר לא היה מוכן להחליף אתנו מלה, כולל לענות אם שם הפנייה לכביש 90...
מכוניות נעצרות לבדיקה בשולי העפר של הכביש, מה שלא מונע מהיווצרות סיכון התנגשות על הכביש הצר כי התור מתארך אחורה ושולי העפר לא.
מחסום חמרה-בקעות: הגענו קצת אחרי 13:00. נער מעוכב כלוא בצינוק קטנטן שבאמצע מתחם המחסום. קרוביו הממתינים לו בקצה המחסום אומרים שהוא מעוכב כבר שעה. החיילים – מילואימניקים העונים לשאלתנו באדיבות, מספרים ש"השב"כ דיבר איתו 40 דקות ולכן הוא בטח עשה משהו". למה השב"כ לא לקח אותו אחרי השיחה? לא היתה להם תשובה. ממתינים להוראות מה לעשות בו.ב-13:40 הוא שוחרר.
טנדר משטרה מגיע ומוריד אדם מבוגר, אזוק. פתחו לו את האזיקים, הרחיקו את דפנה אבל היא נשארה בעמדת צפייה. האיש כנראה מתלונן שכשהחזירו לו את התעודות חסר שם כסף. חייל שואל: "כמה כסף היה? 2 שטרות של עשרים?" האיש: "ומה עם השטר של חמישים?" אחד מיושבי הרכב המשטרתי, לבוש אזרחי וחמוש ברובה, מנסה לסלק את דפנה למרחק 20 מטר מהמקום. השוטרים קוראים לו לסדר. ואז אזקו את האיש שוב, והוסיפו פלנלית על עיניו, ומשמר הגבול לקחו אותו מהמקום.
מחסום תיאסיר: מילואימניקים חדשים במקום. ממזרח אין תורים וכשמגיעה מכונית, כולל, אוטובוסים,עוברים מהר. ממערב משתרך תור של כ-10 מכוניות. זמן המתנה: שעה וחצי. המכונית הראשונה בתור עוברת תוך 2-3 דקות, אבל נוסעיה ממתינים בסככת הולכי-הרגל עד שיקראו להם להיבדק "ואחד-ואחד" וכשבין בידוק ובידוק עוברות דקות ארוכות. דפנה מתקשרת למוקד. החיילים מאוד עסוקים בדיונים בינם ובין עצמם על נוכחותנו במקום, ופעמיים בא אלינו המפקד (סרן) ומבקש בחביבות ואורך רוח שנבין, שהם חדשים כאן, שלוקח זמן, שאנחנו מלחיצות אותם בעצם התצפית שלנו (ממרחק מוסכם ונהוג).
מונית ובה 8 נוסעים: שוב אותה תמונה. וגרסה קשה: שתי נשים ועמן ילדה בת כ-8, עיוורת, מבוהלת לגמרי בהגיעה לאזור הקרוסלה, לא מסתדרת, לא מוצאת את מקומה לפני המגנטומטר, שפופה ומפוחדת.מדברים אליה בעברית סבלנית ושקטה אבל לא מוותרים על ההליך. צבא צבא. בדרכנו בחזרה, במחסום חמרה תור ארוך של מכוניות ממזרח, ממתינים למעלה משעה.דפנה מתקשרת למוקד, שוב. מבטיחים לבדוק...
מעלה אפרים: כמו ברוב המחסומים כמעט למכוניות ישראליות בלבד, שומעים את המבטא שלנו,רואים את לוחית הזיהוי ומנפנפים לנו לשלום ידידותי. על רקע נופי ההר והצניחה התלולה המרהיבה לבקעה, דרכים ריקות מאדם ומרכב, הסיטואציה נחרטת בזיכרון כמסע הזוי (סליחה על הקלישאה) במלוא מובן המלה החבוטה.