חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ג' 14.7.09, אחה"צ
13.30 – מעלה אפרים - לא היו מכוניות פלסטיניות, לא התעכבנו.
לאורך כביש אלון (578) חסימות עפר, קוביות בטון ותעלה עמוקה שמטרתם למנוע מעבר מהגדה לבקעה ולהיפך שלא דרך המחסומים. לא הוסרה אפילו אבן חוסמת אחת ולא מורגשת שום הקלה במחסומים עצמם.
בקעת הירדן סגורה ומסוגרה כתמיד.
14.00 – מחסום חמרה (בקעות) - בהגיענו תורים ארוכים, 14 מכוניות מכיוון הבקעה (מזרח) ו-16 מכוניות מכיוון שכם. לא נראתה שום פעילות של בדיקה כאשר הגענו, דבר המסביר את התורים הארוכים. מרגע הגיענו ותוך 5 דקות נעלם התור מכיוון הבקעה, אך מכיוון שכם התור נותר ארוך לאורך כל המשמרת .
14.10 – צילצלנו למת"ק להתריע על איטיות החיילים ועל התורים הארוכים.
14.30 – החיילים סוגרים את המחסום בתואנה של חשד מבוים לגבי אחת המשאיות ("שימו לב למשאית שאמרתי לכם, אל תשכחו!"... "אחרי המשאית הזאת תסגרו את המחסום"...) . אנחנו שואלות את החיילים מדוע סגרו והם מסרבים לענות לנו.
אשה ושני ילדים קטנים, בת ה-3 בוכה, היא נראית רע ולטענת אמה יש לה חום גבוה, ומבקשת מהחייל שיעזור לה ויעביר את המונית שלהן ואותן כדי שלא יתקעו בתור המכוניות הממתינות לפתיחת המחסום. האשה עומדת עם ילדתה החולה בשמש ואנחנו מציעות לה להיכנס לסככה שנבנתה עבור הפלסטינים אבל איננה משמשת אותם, כי תלתלית תיל חוסמת את המעבר אליה מהצד של הפלסטינים – ואומרת להם "כאן אסור!"
החיילים מזדעזעים מהמהלך שלנו וצועקים זה לזה - "תראה, תראה את הברדק... תקרא למשטרה !"
14.00 – המונית של האם והילדה החולה עוברת ואוספת אותה אך יתר המכוניות ממתינות ושוב מצטברים תורים ארוכים משני הצדדים. בשום שלב לא ידענו שהמחסום נסגר בגללנו והחיילים, גם אם לא דיברו איתנו הרי שלא הפגינו עוינות כלפינו. צילצלנו למת"ק והחייל אמר לנו שנגד מחסומים הורה לחטיבה שלא לסגור את המחסום. רק לאחר מכן כשהסיפור חזר על עצמו בתיאסיר אמר לנו אותו חייל מהחמ"ל שהמחסום בחמרה נסגר בגלל נוכחותנו!
15.00 – המחסום נפתח אך התנהלות החיילים היא איטית ביותר, מעבירים רק מכיוון אחד בכל פעם ומשתעשעים להם, מחפשים גור כלבים שהיחידה כנראה אימצה, מסתובבים. והפלסטינים מחכים. כבר מחוץ למכוניות, בשמש, כי המכוניותלוהטות ללא מזגנים .
כל מכונית הבאה מכיוון שכם מורידה את נוסעיה והם מחויבים לחצות את המחסום ברגל. המונית מתקדמת קמעה, עוצרת , הנהג יורד ועושה סיבוב עם החולצה למעלה וחוזר למכונית ומתקדם לעבר החיילים לבדיקתה. אין טיפת צל (כאמור, הסככה המיועדת לפלסטינים תחומה בתלתליות תיל) והם ממתינים בשמש עד שהמכונית תבדק כי המעבר הרגלי תמיד מהיר יותר.
15.15 - מחסום גוכיה – השער שאמור להיפתח לחצי שעה 3 פעמים בשבוע, סגור. אין פלסטינים ואין חיילים. אולי הפלסטינים עברו והחיילים הלכו, ואולי אף אחד לא הגיע.
15.30 – מחסום תיאסיר – אין תורים בהגיענו. 2 מכוניות ממזרח ועוד 2 ממערב. החיילים מייד ניגשים לסלקנו. וכשאנו מסרבות הם סוגרים את המחסום. כאשר מצטבר תור של 5 מכוניות ממזרח אנחנו מטלפנות למת"ק ומתרחקות כ-30 מ' מהמחסום. המחסום נפתח ושתי מכוניות עוברות, אבל אז מחליט מפקד המחסום שבעצם גם זה לא נראה לנו ודורש מאיתנו להתרחק עוד 50 מ'. אנחנו מסרבות, והוא שוב סוגר את המחסום. חם מאוד, כל דקת המתנה של הפלסטינים במכוניותיהם הלוהטות היא סיוט.16.00 – כנראה בלחץ המת"ק המחסום שב ונפתח, אך הבדיקה מאוד איטית. לא בגלל שהבדיקה מעמיקה אלא בגלל שהחיילים לוקחים הפסקות ארוכות בין מכונית אחת לשנייה. הזמן שלהם רגוע. הם מפטפטים בינם לבין עצמם וכשהם בודקים - משך הבדיקה הוא 5 דקות למכונית. גם מכונות שנוסעות מערבה לגדה. החיילים גם מסבירים באריכות לפלסטינים (בעברית, כמובן) שהמחסום נסגר בגללנו. המפתיע הוא שאחרי ההסבר הפלסטינים עוברים לידנו בניפנוף אף צוהל וידידותי יותר מבעבר (אולי הם הבינו רק עכשיו שאנחנו לא עובדות עם הצבא).
הריסות בתים - לשמחתנו לא היו בשבוע החולף אירועים חריגים, שום צווי הריסה חדשים או נסיונות להרוס. ייתכן שהלחץ הבינלאומי ועין העולם שנפקחה לראות את מה שמעוללת ישראל בבקעה מונעים בשלב זה את ההרס.
20.15 – מעלה אפרים – אין פלסטינים, רק שני מתנחלים תקועים בלב המחסום, בתוך עמדת החיילים , ומבקשים טרמפ.