חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ה' 19.8.10, אחה"צ
שתפו:
צופות ומדווחות:
יפעת ד', דפנה ב' (מדווחת)
19/08/2010
|
אחה"צ
תקציר - היום החם מזה הרבה שנים. הטמפרטורה סביב 48 מעלות. אנחנו סבלנו מאוד, אך הסבל שלנו היה כאין וכאפס לעומת סבל הפלסטינים שנאלצו לכתת רגליהם כשהם בצום. ראינו אנשים מספיגים כאפיות ומטפחות ראש במים ועוטפים את עצמם בסמרטוטים רטובים על ראשים קרחים לוהטים, פנים מיוזעות, עיניים מעורפלות מחום...
11.15 - גיתית (מעלה אפרים) - המחסום לא מאויש אבל שורץ מתנחלים, המסתובבים בתוך הבודקה של החיילים, יורדים אל הכביש ומשוחחים עם חבריהם שעוצרים בלב המחסום וחוסמים את הדרך. אדוני הארץ !
11.50 - מחסום חמרה - חיילי הסדיר שבו אחרי שהמילואימניקים סיימו, ואיתם המלחמה המיותרת נגד הנוכחות שלנו במחסום. מאיש מילואים קיבלנו לפני כמה שבועות מכתב בו הוא סיפר שההוראות של החיילים הן "כשיגיעו כלבות ווטש, אם הם מפריעות לכם - תסגרו את המחסום".
סגירת מחסום ומניעת מעבר מהפלסטינים היא פעולה בלתי חוקית (שלא לדבר על כך עד כמה היא בלתי אנושית משום שהיא פוגעת בפלסטינים שאינם כלל צד במלחמת החורמה של הצבא להרחיק אותנו מצפיה במחסום).
המפקד דורש מאיתנו להתרחק עד הצומת, אנחנו מסרבות ועומדות במקומנו הקבוע. הוא מורה לחייליו לסגור את המחסום ולמנוע את מעבר הפלסטינים, שסובלים מאוד מכך. אנו מבקשות מעורך דיננו לשלוח פקס על כך (ועל סגירת המחסום לפני שבוע) ליועמ"ש ובמקביל מצלצלות לס. קצין המת"ק. ס. מתווכח איתנו (למה לפני שהגעתן לא סגרו את המחסום?") אבל נותן לחיילים הוראה לפתוח את המחסום. הסגירה לא ארכה יותר מ-10 דקות , אבל הסבל של אנשים שנאלצים להמתין להסעות שלהם בשמש ובחום בלתי אנושי זה, ללא מים
רק בגלל רצונם של החיילים להרחיק אותנו, הוא לבתי יתואר.
אין שום הקלות במעבר לכבוד הרמאדן והמכוניות הנכנסות אל הבקעה נבדקות בקפידה תוך פתיחת תא המטען ופישפוש חודרני בו. הפלסטינים, כבכל השנה, נאלצים לרדת מהמכוניות כ-50 מ' לפני המחסום , להמתין לקריאת החיילים וללכת להמתין בצומת למכונית הנבדקת. סככת הצל שנבנתה וצולמה בתקשורת לציון "שיפור התנאים במחסומים" עדיין משמשת אך ורק להגנת מכל המים של החיילים מפני השמש ולפלסטינים אסור לחסות בה.
12.25 מגיעים 3 קצינים בדרגת סרן ואחד מהם ניגש אלינו לסלקנו לצומת. שוב אנחנו מבהירות לו , בנימוס אך בתקיפות, שלא נזוז ממקום עמדנו, שאנו צופות בשקט, איננו מפריעות למהלך המחסום ועומדות רחוק למדי מהחיילים, אנו מציעות לו להזמין את המשטרה אם יש לו בעיה עם המצאותנו שם.
12.40 - עוזבות 13.15 - מחסום תיאסיר
גם פה מנסה אחד החיילים לסלקנו, אך מפקד המחסום מודיע לו שכל עוד איננו מפריעות למהלך התקין של המחסום אין לו בעיה עם נוכחותינו שם.
התנועה דלילה בחום הכבד. מונית העוברת בכיוון הבקעה מעוכבת זמן רב לבדיקה. במקביל עוברים גבר ואישה צעירים ברגל משום שאסור להם לעבור ברכב. הגבר מנסה להסביר לחייל שיאפשר לאישתו לגשת למונית כי היא השאירה את התינוק במונית (הממוזגת), אלא שעכשיו המונית מעוכבת עם מנוע כבוי היא חוששת לתינוק. החייל לא מבין על מה הוא מדבר ומתחיל דו שיח של חירשים בתנועות ידיים , שבסופו מרשה חייל לאם לגשת ולקחת את תינוקהּ. מייד לאחר מכן משוחררת גם המונית לדרכה.
במונית אחרת נשארת אישה מאוד מבוגרת, כבת 80, ובחיקה תינוק צורח. האישה לחוצה מכך שהפרה את הצו של הכובש ונשארה במונית, היא נאלצת לרדת ממנה ולעבור את המחסום ברגל ומהלחץ היא מגישה את תעודת הזהות שלה לכל חייל שבסביבה. מפקד המחסום ניגש אליה ומתחקר אותה - מאיפה את, לאן את נוסעת וכו'. האישה מביטה בו בבהלה - לא רק שאינה מבינה אותו היא בקושי שומעת מה הוא אומר מעל לצרחות של התינוק. לבסוף החייל, שיכול להיות נין שלה, מניח לה לנפשה..
גם פה נמצאים חיילי סדיר. והמעבר רוב הזמן סביר יחסית למחסום שחוסם ב-48 מעלות את מהלכם הסביר של חיי בני האדם, בארצם.
14.10 - עזבנו
הוזמנו לאל- פרסייה, לאסיפת בעלי הבתים שנהרסו בשתי הריסות הבתים שהיו בחודש האחרון (ב-19.7 וב-5.8) ושנותרו ללא קורת גג, יחד עם אחרים שקיבלו צווי הריסה אך טרם עלה הכורת על ביתם-אוהלם, עם עורכי דין , פקידי הרשות הפלסטינית ונציגים של אירגוני סיוע. ברור לכולם שישראל פתחה במלחמה על סיפוח בקעת הירדן ומשום כך הורסת באינטנסיביות את בתיהם של הפלסטינים ומנסה לגרש את תושבי המקום, חלקם גרים פה למעלה מ-50 שנה.
סגירת מחסום ומניעת מעבר מהפלסטינים היא פעולה בלתי חוקית (שלא לדבר על כך עד כמה היא בלתי אנושית משום שהיא פוגעת בפלסטינים שאינם כלל צד במלחמת החורמה של הצבא להרחיק אותנו מצפיה במחסום).
המפקד דורש מאיתנו להתרחק עד הצומת, אנחנו מסרבות ועומדות במקומנו הקבוע. הוא מורה לחייליו לסגור את המחסום ולמנוע את מעבר הפלסטינים, שסובלים מאוד מכך. אנו מבקשות מעורך דיננו לשלוח פקס על כך (ועל סגירת המחסום לפני שבוע) ליועמ"ש ובמקביל מצלצלות לס. קצין המת"ק. ס. מתווכח איתנו (למה לפני שהגעתן לא סגרו את המחסום?") אבל נותן לחיילים הוראה לפתוח את המחסום. הסגירה לא ארכה יותר מ-10 דקות , אבל הסבל של אנשים שנאלצים להמתין להסעות שלהם בשמש ובחום בלתי אנושי זה, ללא מים
רק בגלל רצונם של החיילים להרחיק אותנו, הוא לבתי יתואר.
אין שום הקלות במעבר לכבוד הרמאדן והמכוניות הנכנסות אל הבקעה נבדקות בקפידה תוך פתיחת תא המטען ופישפוש חודרני בו. הפלסטינים, כבכל השנה, נאלצים לרדת מהמכוניות כ-50 מ' לפני המחסום , להמתין לקריאת החיילים וללכת להמתין בצומת למכונית הנבדקת. סככת הצל שנבנתה וצולמה בתקשורת לציון "שיפור התנאים במחסומים" עדיין משמשת אך ורק להגנת מכל המים של החיילים מפני השמש ולפלסטינים אסור לחסות בה.12.25 מגיעים 3 קצינים בדרגת סרן ואחד מהם ניגש אלינו לסלקנו לצומת. שוב אנחנו מבהירות לו , בנימוס אך בתקיפות, שלא נזוז ממקום עמדנו, שאנו צופות בשקט, איננו מפריעות למהלך המחסום ועומדות רחוק למדי מהחיילים, אנו מציעות לו להזמין את המשטרה אם יש לו בעיה עם המצאותנו שם.
12.40 - עוזבות 13.15 - מחסום תיאסיר
גם פה מנסה אחד החיילים לסלקנו, אך מפקד המחסום מודיע לו שכל עוד איננו מפריעות למהלך התקין של המחסום אין לו בעיה עם נוכחותינו שם.
התנועה דלילה בחום הכבד. מונית העוברת בכיוון הבקעה מעוכבת זמן רב לבדיקה. במקביל עוברים גבר ואישה צעירים ברגל משום שאסור להם לעבור ברכב. הגבר מנסה להסביר לחייל שיאפשר לאישתו לגשת למונית כי היא השאירה את התינוק במונית (הממוזגת), אלא שעכשיו המונית מעוכבת עם מנוע כבוי היא חוששת לתינוק. החייל לא מבין על מה הוא מדבר ומתחיל דו שיח של חירשים בתנועות ידיים , שבסופו מרשה חייל לאם לגשת ולקחת את תינוקהּ. מייד לאחר מכן משוחררת גם המונית לדרכה.
במונית אחרת נשארת אישה מאוד מבוגרת, כבת 80, ובחיקה תינוק צורח. האישה לחוצה מכך שהפרה את הצו של הכובש ונשארה במונית, היא נאלצת לרדת ממנה ולעבור את המחסום ברגל ומהלחץ היא מגישה את תעודת הזהות שלה לכל חייל שבסביבה. מפקד המחסום ניגש אליה ומתחקר אותה - מאיפה את, לאן את נוסעת וכו'. האישה מביטה בו בבהלה - לא רק שאינה מבינה אותו היא בקושי שומעת מה הוא אומר מעל לצרחות של התינוק. לבסוף החייל, שיכול להיות נין שלה, מניח לה לנפשה..
גם פה נמצאים חיילי סדיר. והמעבר רוב הזמן סביר יחסית למחסום שחוסם ב-48 מעלות את מהלכם הסביר של חיי בני האדם, בארצם.
14.10 - עזבנו
הוזמנו לאל- פרסייה, לאסיפת בעלי הבתים שנהרסו בשתי הריסות הבתים שהיו בחודש האחרון (ב-19.7 וב-5.8) ושנותרו ללא קורת גג, יחד עם אחרים שקיבלו צווי הריסה אך טרם עלה הכורת על ביתם-אוהלם, עם עורכי דין , פקידי הרשות הפלסטינית ונציגים של אירגוני סיוע. ברור לכולם שישראל פתחה במלחמה על סיפוח בקעת הירדן ומשום כך הורסת באינטנסיביות את בתיהם של הפלסטינים ומנסה לגרש את תושבי המקום, חלקם גרים פה למעלה מ-50 שנה.