גוכיה, חמרה, מעלה אפרים, יום ה' 1.7.10, אחה"צ
דוח על ייאוש - איך שוברים את הפלסטינים ?
הריסות בתים, מניעת מים
, ומניעת תנועה
12.00 - מחסום מעלה אפרים
2 חיילים מאיישים את המחסום וחייל צופה מלמעלה. אין כלי רכב פלסטינים.בדרך קיבלנו טלפון מה- ISM, שהורסים בתים בראס-אל אחמר. צילצלנו לאנשים שאנחנו מכירות באזור והם אמרו שהצבא , על דחפוריו והג'יפים שלו בדרכם לאל- פרסיה. במחסום מעלה אפרים ראינו משאית ועליה 2 דחפורים – ייתכן שהם אלה שביצעו את ההריסות ועכשיו הם בדרכם לכיוון אריאל או ירושלים.
נסענו לאל פרסיה.
מראה מזעזע – עיר רפאים. כ-10 אוהלים, דירי כבשים, פחונים וסככות ריקים מאדם. רק 2 כלבים מיותמים רובצים בצל. אפילו לא טרחו לנבוח עלינו. כל הכפר נראה כאילו אנשיו יצאו לרגע ותיכף יחזרו. שדה חיטה ושדה תירס, שלא קצרו אותם, עומדים ממתינים לקציר.
מתברר שהאנשים עזבו לפני שבוע מכיוון שנשברו מהמחסור במים ומהעלויות הגבוהות הכרוכות בנסיעה לעין אל בידה וחזרה עם מיכלי המים. יש להניח שצווי הפינוי (תוך 24 שעות) שקיבלו ב-25.6 תרמו אף הם לאי יכולתם של האנשים להמשיך שם. המוזר הוא שהם לא לקחו עימם את רכושם, ולכן אני מניחה שהם מתכננים לחזור בקרוב.
נסענו לשער גוכיה. יותר מאוחר ייאמר לנו שהפלסטינים לא מגיעים עוד לשער משום שהוא אף פעם לא נפתח, אלא אם כן מצלצלים ל"צלב האדום" והצלב האדום מתקשר לצבא, ואז אחרי שהות ממושכת החיילים מגיעים לפעמים לפתוח ולפעמים לא. הפלסטינים התייאשו מכל התהליך ומההמתנה הקבועה הארוכה בשמש הלוהטת (לפני שבועיים היו 50 מעלות בבקעה) וויתרו על המעבר. כך פתרה לה ישראל את הבעיה.
הלכנו ברגל מספר קילומטרים עד שפגשנו פלסטיני שהסיע אותנו את שאר הדרך לחורבות ראס-אל אחמר. תלי תלים של פחונים הרוסים, בדי אוהלים קרועים ועליהם סימני הבולדוזרים שעלו עליהם באכזריות. בתיהם של 15 משפחות, דירי הצאן שלהם וכל חפציהם נפלו תחת שרשראות הבולדוזרים. 150 איש - ילדים, זקנים וחולים, מצאו עצמם בלב הקיץ הלוהט ללא גג מעל ראשם. לא בפעם הראשונה וכנראה לא בפעם האחרונה.
במרחק כ-150 מ' בעמק הם הקימו מאהלים חדשים. הלכנו לשמוע מהם:
ב-6.6 באו מהמינהל האזרחי, צילמו ונתנו צווי הריסה למאהלים שלא נהרסו בעבר. ע. , עמו דיברנו, לא קיבל כי יש לו צו הריסה קודם. לפני שנה, ב-6.6.2009 הרסו את ביתו וגם שנה קודם. כל שנה הורסים בהסתמך על ההכרזה של ישראל שהאזור הוא "שטח צבאי סגור". כמעט כל צפון הבקעה הוא שטח צבאי סגור. ליד כל יישוב, בית ואוהל פלסטיני העמיד הצבא לוחות בטון המזהירים כי המקום הוא שטח אש והשהייה בו אסורה. גם מטרים בודדים מכרמי הענבים של ההתנחלויות יש שילוט כזה, אבל הוא לא כולל כמובן את שטחי ההתנחלויות. אדמות הפלסטינים. והאדמה – אדמה פרטית היא. בבעלות אנשים מטאמון, מטובאס ומג'יפתליק (ראס אל אחמר היא בבעלות אנשים מטובאס).
משפחת בני-עודה משלמת שכירות שנתית תמורת ישיבתה על האדמה. לאחר ההריסות לפני שנה ושנתיים ירדו האנשים לעמק ושהו בו כל הקיץ. אלא שבחורף העמק מוצף ואין אפשרות לשהות בו , אז הם עולים קצת על צלע הגבעה השכנה. מעט, לא הרבה. ואז , בקיץ באים להרוס. ב-8.30 בבוקר באו הרבה חיילים ואנשי המינהל האזרחי ו-2 בולדוזרים והחריבו את ביתם של משפחת בני-עודה.
בשנות ה-70 החלו ההצקות. היו באים, כך מספר מוסטפה (73) אביו של ע., עם מטוס ויורים בצאן. ככה, סתם. אח"כ באו מהצבא והחרימו את הצאן, לקחו אותו לקרנטינה (הסגר) בעוג'ה, שליד יריחו. בעל הצאן היה צריך לשלם כסף רב כדי לפדות את רכושו, 2 דינאר לראש צאן. זה 20 שנה נוקט הצבא במדיניות של הריסת הבתים כדי לגרש את תושביה המקוריים של בקעת הירדן מאדמתם.
אין זו הדרך היחידה ללחוץ עליהם לעזוב – הכלי העיקרי הוא מניעת המים. העמק יושב על עשרות מעיינות ומאגרי מי תהום תת-קרקעיים , אבל אסור לחפור. מי שרק מראה סימנים שהוא עומד לחפור באר – נעצר.
ליד רועי וליד בקעות יש 2 מאגרי מים ענקיים, אבל מימיהם מיועדים ליהודים. אנשי חדידה, חומסה, וסלמין הסמוכים יכולים לראותם בעינים כלות ובגרון ניחר, להם – אסור לשאוב, לא מפה ולא משום מקום אחר. הם נוסעים כמה פעמים ביום, בעלויות עצומות לטאמון, לעין שיבלי, לעין אל בידה, להביא מים.
18.30 – מחסום חמרה
3 מכוניות ממתינות ממזרח ועוד שתיים ממערב. אין תורים. הפלסטינים מדווחים שמאז שהגיעו מילואימנקים למחסום המצב השתפר. עם זאת, עדיין זקנות נאלצות לרדת ממוניות וללכת בחום הקיץ מאמצע כלום לאמצע כלום, ובצד השני הן ממתינות בשמש למוניות שתאסופנה אותן. מכוניות שאינן רשומות על שם בעלים תושבי הבקעה אינן יכולות לנסוע בביקעה, הכל נתון בידו ועל פי מצב רוחו של החייל במחסום. והוא אינו בדיוק אוהד את עניינם או קשוב לבעיות הרבות שמצמיחים החיים תחת הכיבוש.
18.50 – מעלה אפרים - אין חיילים במחסום עצמו, אך הצבא שולט ומפקח ממרומי מגדל התצפית, ומכוניות פלסטיניות מאטות ועוברות את המחסום בחיל ורעדה תוך מבטים חוששים לכל הכיוונים. לך תדע מה יעלה בראשם של השליטים.