גוכיה, חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ה' 24.6.10, אחה"צ

תקציר
*  מתנחלים חתכו את צמיגי המכונית שלנו
*  במחסומים מוצבים חיילי מילואים, היחס אנושי יותר אך הכיבוש האכזרי נמשך

 12.50- מחסום מעלה אפרים
חייל מציץ ממרומי הפילבוקס אבל למטה אין חיילים, רק שני מתנחלים, מנסים לתפוס טרמפ (ומצליחים).

13.10- מחסום חמרה
מכונית מעוכבת בצידו המערבי של המחסום ונהגה עומד לצדה בשמש. אין תורים ואנו ממשיכות לתיאסיר.

13.25- מחסום תיאסיר
גם פה וגם בחמרה שואלים על עדנה (מהאח הגדול). תנועה דלילה. החיילים מילואימניקים, נינוחים, השקט שלהם לעומת הצרחות של החיילים הסדירים בולט לאוזן. הדיבור ענייני ובלתי אלים, ובכל זאת השאלה מאין אתה בא ולאן אתה הולך שולטת פה ומהווה חדירה לפרטיותם של העוברים כאן.
לדברי המפקד (סרן) המחסום פתוח 24 שעות. המכוניות מועברות מיידית ומלבד בשעת חילופי המשמרות ב-14.00 עת היה עיכוב של 5 דקות, אף מכונית לא נאלצה להמתין. הנוסעים נאלצים לרדת מהמכוניות ולהמתין לקריאה "תעל וואחד" (בוא, אחד) כדי לעבור, אך זקנים מורשים לעבור בתוך כלי הרכב.
 14.35  -עזבנו.

14.50- 15.10 – שער גוכיה
השער לא נפתח אך גם לא הגיעו פלסטינים.  במשפחה שביקרנו אמרו לנו שהשער נפתח רק כאשר באים פלסטינים (בימים א,ג,ה) ומצלצלים ל"צלב האדום" והוא בתורו מצלצל למת"ק. התהליך לוקח זמן רב ובחום הגדול משתדלים הפלסטינים להימנע מההמתנה הארוכה, לכן חלקם עוקפים את השער תוך סיכון וחלקם נוסעים עד מחסום חמרה.
ביקרנו כמה משפחות באזור. מהם נודע לנו כי ב 21.6 ביקרו באזור חיילים שהגישו לפחות ל-8 משפחות צווי הריסה למאהל שלהם. אחרי שנה של הפוגה, נראה שאנו עומדים שוב בפני גל של הריסות וגירוש בבקעת הירדן. חלקם קיבלו צו הריסה על מגורים ב"שטח צבאי סגור" וחלקם על כך שבנו "ללא היתר".
אחד הבדואים, מהאמיצים שבהם, שהגיש לפני שנה תלונה על כך שרבש"צ של ההתנחלות תקף אותו ועל שאחד החיילים במחסום חמרה תקף את אחיו, סיפר שמאז שזימנו את התוקפים לחקירה ולבית משפט, הללו מתייחסים אליו ולמשפחתו "בסדר" או יותר נכון מתעלמים מהם ואין עוד עימותים. מתברר שגם אם לא יורשעו התוקפים ולא ממש יענשו על מעשיהם, המטרד והאיום שבחקירה עושים את שלהם...

17.30- מחסום חמרה
בהגיענו יש מספר מכוניות ממתינות מכל צד, אבל מייד עוברות. רוב החיילים הם מילואימניקים, מלבד שתי חיילות וחייל ממשטרה צבאית. מכונת השיקוף לא עובדת ואין כלבים. החיילים ענייניים ואין עיכובים מיותרים. כל מכונית חייבת להוריד את נוסעיה כ-50 מ' לפני המחסום והם עוברים ברגל . מכוניות שאינן רשומות על שם תושבי הבקעה אינן מורשות לעבור. בצד המערבי עומדת מכונית שנהגה עבר (לדברי החיילים) ברגל לאחר שלא נתנו לו לעבור במכוניתו. ב-18.15 מגיע בעל הרכב, ולאחר בדיקה מצליח לעבור איתו. הנהג הקודם הוא אחיו של בעל המכונית. הוא נאלץ לנסוע במונית לג'יפתליק, כ-5 ק"מ משם, ולהזעיק את הבעלים הרשומים.אחד המראות הקבועים במחסום הוא תור של פלסטינים הממתינים מצד הבקעה להיקרא אל המחסום. המתנחלים עוקפים באדישות את התור מצידו השמאלי ומייד לאחר מכן פונים ימינה לכיוון צפון. לפעמים קורה שאחד הפלסטינים נקרא להתקדם לפני שהספיק המתנחל לפנות והוא מתחיל לנסוע. על פי ההגיון והחוק, על העוקף להמתין שהפלסטיני המתקדם במסלולו יעבור, אך לא בארץ האדונים. כאן אין זכות קדימה לפלסטיני. המתנחל פשוט "חותך" את הפלסטיני תוך סיכונו, כי תמיד ובכל מצב, קודם יעבור האדון.

בזמן שהותנו במחסום עברה לידנו מכונית לבנה של מתנחלים. הוציאו את פלג גופם העליון וקיללו אותנו בצעקות: "זונות של ערבים" וכדומה. התעלמנו. מאוחר יותר, בהגיענו למכוניתנו, מצאנו את הצמיג הקדמי חתוך. הערב החל לרדת ואנחנו נאלצנו להחליף גלגל בכוחות עצמנו כדי לחזור הביתה. זו הפעם השלישית שמתנחלים חותכים לנו צמיגים (והפעם השניה באותו מקום!).
כך מענישים אדוני הארץ הגיבורים נשים סוררות שדרכן לא נראית להם!