סיכום

אנו, הממשיכות לעקוב אחרי המתרחש בשטחים הפלסטינים הכבושים, מכירות היטב את הפרות זכויות האדם של הפלסטינים, הנתמכת על ידי רוב מוסדות הקהילה היהודית בעולם, אם רק בכך שאינם רואים, או שותקים, ועמיתנו הישראלים אינם יודעים דבר ולא נראה כי איכפת להם.  לאחר שנות כיבוש כה רבות – של מחסום הפרדה, כבישי אפארטהייד, היתרים, התנחלויות, שיעורי אבטלה גבוהים, מחסומים פתוחים וסגורים, מוקמים, מפורקים – השפלות אין-סוף והטרדת פלסטינים על אדמותיהם, בבתיהם – קשה לעתים להמשיך, לראות את "סוף הכיבוש" או "הסכם סופי," או אפילו ששלום אכן יגיע.  אך אז אנו נזכרות כי הדבר תלוי בנו, ושכנינו הפלסטינים סובלים, סובלים באמת, אך דבקים ב"צומוד" – נאחזים במקום, עומדים איתן למרות מתקפה פסיכולוגית ופיזית מתמדת – שומרים על צלם אנוש, מתנהגים באופן אשר מבטא לעתים טוב-לב והתחשבות, התנהגות שהלוואי היתה נפוצה יותר אצלנו.  בסה"כ, כל מה שעלינו לעבור הוא הכאב הרגשי הנגרם מצפייה מתמשכת בדוד אשר דומה יותר ויותר לגוליית.

13:00  שער 1392 חבלה

איזה מראה!  על דרך המערכת מעבר לגדר ההפרדה, מאחורי השערים שעדיין סגורים, שני רכבי המר, חמישה ג'יפים, ביניהם הג'יפ הלבן של המת"ק, ועוד שמונה חיילים, כולל אחד עם מכשיר קשר שהאנטנה שלו בולט מעל תרמיל הגב ומוסיף עוד לגובהו!  חיילים אחדים עומדים עם נשק מכוון, אך דקות אחדות אחרי שעת הפתיחה המיועדת חלקם חוזרים לג'יפים, אחרים מחליפים את כובעי הפלדה בכובעי עבודה – המתאימים יותר לחום ולאבק היום.  לידינו התערובת הרגילה של צעירים ומבוגרים, טרקטורים, עגלות סוסים וחמורים, והסבלנות הרגילה.  מעברו השני של מחסום ההפרדה השער חצי סגור וקבוצת חיילים מונעים מהפלסטינים הממתינים להתקרב אליו.  מאחוריהם אנו מבחינות באוטובוס בית הספר של הבדואים, המסיע את הילדים הקטנים הביתה לארוחת צהריים וחג ה"איד" המתקרב.

13:10  אחדים מבעלי האדמות במרחב התפר מגיעים לראות מה קורה.  הם שמעו על הפגנה בחבלה, אבל לא יודעים למען מה, או נגד מה.  נרגעים מכך ש-ר', מהמ"ק, כאן, כי הוא אדם סביר ומעוניין שדברים יסתדרו.  א', בעל המשתלה, מזמין מספר צעירים לפנות ל-ר' עם בקשתם.

באותו רגע ג'יפ נוסע אלינו ממרכז מחסום ההפרדה, אך נאלץ לעצור ליד טרקטור המחכה לעבור, החייב לפנות לו את הדרך.  המכולה לשעבר של צים, המשמש מחסה חדש, אינו מגן נגד חום אך מיצר עוד יותר את שביל העפר הצר ממילא.  ואז נהג פלסטיני בג'יפ חדש ומבריק – מראה לא נפוץ כאן – פותח בשיחה עם נהג הג'יפ הראשון, אשר מסתבר כי הוא ר', המת"ק. 

13:15  אוטובוס בית הספר קיבל קדימות לעבור את מחסום ההפרדה אך לא בטרם שני חיילים עולים עליו ובודקים בקפדנות את תעודת הזהות וההיתר של הנהג הרגיל.  כאשר אנו עוזבות עדיין נראים שלושה חיילם, שני רכבי המר והרכב הלבן של המת"ק.

כביש 55, נבי אליאס

מספר פרות שחוטות ענקיות תולות מחוץ לחנויות הקצבים בכפר.

14:30  דיר שאראף

גם כאן פרות חיות ליד חנויות חקצבים הרגילות.  במהרה ברור לנו מדוע:  בקר זול בהרבה מטלה, כמעט חצי המחיר, כך שאנשים מסתפקים בנתח בשר שלא על פי המסורת לכבוד ימי החג!

העסקים כה פורחים במינימרקט שהוא פתוח כל יום 24 שעות ביממה, ונאמר לנו כי רוב הקונים בלילה הם פליסטינים ישראלים המרבים לערוך קניות בשטחים הכבושים בימים אלה.

15:15  אייל

זרם של פלסטינים החוזרים מן העבודה, אחדים נושאים צמחים או פרחים, אחרים צעצועים קטנים או מכשירי חשמל, אך לרובם שקים גדולים על הכתף עם ההדרים הראשונים של העונה – ברור כי עזרו לקטוף אותם היום.  האווירה נינוחה, כי היום יום העבודה האחרון לפני האיד. 

ליד הקרוסלה, האווירה שונה בתכלית – השומר האזרחי היושב כרגיל מאחורי האשנב מבחין בנו, צועק עלינו, וכאשר שומע כי אנו ממחסום ווטש שוב צועק בהחלטיות, "לא אכפת לי מי או מה אתן, כאשר אני מדבר אליכן עליכן לעמוד ולהקשיב."  כמעט צחקנו, אך אז גילינו כי הוא עצר את הקרוסלה באמצעות השלט-רחוק וכחצי-תריסר פלסטינים עכשיו עומדים ומחכים.  לשמחתנו, מצב הרוח המכוער של הרודן בעל הפה המגעיל מתפוגג מיד, הקרוסלה מתחילה שוב להסתובב, אנשים יכולים להגיע הביתה.  פלסטיני אחד עוצר ומעניק לכל אחת מאתנו קלמנטינה, מחייך בחום.  בעוזבנו את אייל אפילו השומר בכניסה למגרש החניה של המסוף מברך אותנו בצהריים טובים.  כך שאולי רוח האיד ישפיע אפילו על הכובש!