חמרה (בקעות), מעלה אפרים, מתנחלים מתנכלים לפלסטינים בעין חילווה יום ד' 15.12.10, אחה"צ

דוח מיוחד המתמקד בהתנכלויות המתנחלים ותלמידי המכינה הקדם צבאית במשכיות

11.30 – מחסום מעלה אפרים – אין חיילים , מתנחלים שולטים בו.

12.00 – מחסום חמרה – תנועה דלילה , מעבר מהיר. הנוסעים הפלסטינים, כרגיל, נאלצים לעבור את המחסום ברגל. הגברים יוצאים וחגורותיהם בידיהם . ממלמלים "כשאתם פה, הרבה יותר טוב, אחרת היו מבקשים להרים את המכנס, ללהוריד חלקי לבוש."

קבוצה של צעירים מג'נין תוהים מאיפה אנחנו. "ישראל," אנחנו עונות. "לא, אבל מאיפה אתם?" "מתל אביב". "לא, מאיפה בחוץ לארץ אתם?" כשאנחנו מסבירות שאנחנו יהודיות מישראל ומה אנחנו עושות, יורדים כולם מהמונית ומתקבצים סביבנו, עם הרבה הערכה ולא פחות – סקרנות..

מתנחלים בעין אל חילווה
אנו עוצרות בעין חילווה כדי לראות את בית הספר החדש שהוקם לפני שבוע, לאחר שנהרס בסערה שהייתה השבוע (ביה"ס איננו אלא אוהל לבן גדול). בית הספר ממוקם בין ארבעה מאהלי בדואים, בסמוך מאוד לפנייה אל הכביש למחסום תיאסיר. הפעילים הבונים אותו מספרים שמוקדם יותר בבוקר הגיעו מתנחלים ממשכיות, הסתובבו בשטח ביה"ס וצילמו אותם ואת בית הספר ויצרו תחושה של איום.
עוד אנו מדברים ושני מתנחלים יורדים ממשכיות אל מעיין הנמצא ליד בית הספר בין האוהלים של הפלסטינים. אנחנו ניגשים לשם. שני בחורים צעירים, בני 18 מעפולה ומתהתנחלות אלון שליד ירושלים, יושבים על שפת המעיין (מקווה מים קטן שמימיו עכורים), מסבירים לנו שבאו לשם "לתפוס ראש" ושאלמלא באנו היו נכנסים למים. אח"כ אמרו שהמים מטונפים כי הפלסטינים מביאים את הבקר והצאן לשתות שם. לא, הם לא מתנכלים לפלסטינים, להיפך, הם בכלל שמאלנים, אלא שכאן זאת ארץ ישראל, ואנחנו היינו פה קודם, ובכלל – שילכו לפלסטינה, מה הם עושים פה בכלל?

מגיעה אישה מבוגרת (כבת 50) עם שלוש פרות ויורדת למעיין. מסמנת שהיא רוצה לדבר איתי. לדבריה לפני שבוע, הקטן בשני הבחורים (זה מאלון), זרק עליה אבנים כשהיא הייתה יחד עם בנה בן ה-10 ופגע בילד. ביקשה שאדבר איתו שלא יפגע בהם שוב. ניסיתי להסביר  לה שאולי לא כדאי, אבל היא התעקשה שאדבר איתו. קיוותה שאם אני, אישה מבוגרת ויהודייה אדבר עם הצעיר – הוא יחזור בו מדרכיו האלימות. כשניגשתי לצעיר ושאלתי אותו הוא טען בתחילה שמעולם לא ראה אותה (והעיתונאי אמר שהוא מאמין לו) ואח"כ אמר "אבל היא התחילה, היא קיללה אותי". הוא כעס מאוד שהיא "הלשינה עליו" ואני חוששת שיתנכל לה. בחסות נוכחותנו הגיעה עוד אישה עם חמור ומיכלי מים ובעזרת קופסת פלסטיק מילאה אותם מהמעיין המטונף. שאלתי למה המים משמשים והיא אמרה שלצאן ולכביסה ושטיפת כלים. היא משכה בכתפיה וחזרה ואמרה בלווי תנועות של אין אונים  "מפיש מי" (אין מים) שוב ושוב, מצדיקה את השאיבה מהמעיין בכך שאין לה ברירה. ניסינו להסביר לצעירים את משמעותם של המים עבור האנשים הללו שאין להם מים אחרים, והצורך שלהם עולה על הרצון של הצעירים לשחות במים נקיים. אבל לא נראה לי שהם קיבלו.

נסענו לחגוג את יום ההולדת של אנינה וכשחזרנו, כשעה מאוחר יותר ראינו שישה מתנחלים יורדים ממשכיות לעבר המעיין. כשיצאנו מהמכונית ניגש אלינו אחד המתנחלים, בחור מגודל, שאת חולצתו כרך על ראשו כך שתסתיר את פניו והוא נותר עם הציצית שלו. חבריו ניסו לעצור בעדו וצעקו לו להירגע. הוא ניגש אלינו באיום , איים להכות אותי ואת העיתונאי בתמונה ("הומו קוקסינל שעושה במכנסיים מפני"), שניסה לדבר על ליבו בטוב ורק זכה לצחוק ולאיומים. חבריו נעמדו סביבו ונתנו לו ולאיומיו גיבוי, אך חלקם לא חשו בנוח עם הקללות והאיומים שלו כלפינו. שמנו לב שבכל הסביבה לא נראה אף פלסטיני - הם כנראה ראו את חבורת הבריונים יורדת מההר וברחו על נפשם. אין ספק שאילו היינו פלסטינים היה הבריון עובר בקלות רבה לאלימות ויש להניח שהוא עושה זאת. גם לנו היה מפחיד מאוד במחיצתם. עזבנו כי די חששנו מהתלהטות הרוחות ומכיוון שלא היו שם פלסטינים שהבריונים היו יכולים לפגוע בהם.

הפלסטינים סיפרו לנו שהם יורדים מההתנחלות בשעות שנהוג להביא את העדרים למעיין בתום המירעה, כדי למנוע מהם באלימות להשקות את הבקר, ושההתנכלויות הללו הם מעשה יום ביומו.

בתמונה – הבריון בציצית מרים אגרוף באיום על סיוון.