חבלה, כביש מס' 55, דיר שארף, שער אליהו

סיכום

"מי מרוויח מהכיבוש" הוכן ע"י, בין השאר, מירב עמיר, חברה במחסום ווטש, ואחותינו בקואליציה של נשים למען השלום.  הדוח עוסק בעיקר בכסף גדול, כסף שעסקים מסחריים – ישראלים וזרים – מרוויחים בשטחים הפלסטינים הכבושים.  נשות מחסום ווטש מתרכזות, בזמן משמרותיהן, ב"עובדות בשטח," רסיסי המידע הנודעים לנו אודות הבעיות של פלסטינים רגילים.  היום למדנו כי הפלסטינים אינם יכולים להרשות לעצמם להתעלם מאלה המרוויחים מהכיבוש.  אך אין זה מוריד מחומרתן של העובדות אשר גילינו.

12:30  בדרך לגדר ההפרדה אנו נותנות טרמפ לאישה המבקשת לרדת ליד שער 109, כדי לחזור הביתה לבעלה וששת ילדיה.  כן, יש לה אישור; כן, היא עובדת בישראל, כל יום בבית אחר, כל יום ביישוב אחר בגוש דן, והיא ממשכיה בצער:  "עליי לשלם 1000 ש"ח לחודש עבור האישור, אבל מה אני יכולה לעשות?"  מישהו מנוצל, ומישהו מרוויח טוב מהכיבוש.

13:00-13:40  שער 1392, חבלה

רכב ההמר מגיע ממש לפני שעת הפתיחה המיועדת, אך שני חיילים בלבד, מילואימניקים, עומדים באמצע המחסום, נינוחים ביום חורף יוצא דופן זה, הנעים והחם.  הממתינים הם האנשים הרגילים: עובדי אדמה וגם אלה החוזרים מיום עבודה בישראל עצמה.  כך ששער 1392 אינו "שער חקלאי," אלא המקום היחיד שבו בעלי אישורי עבודה בישראל רבים יכולים לעבור את הגדר.  קבלן הגר בחבלה, מעבר לגדר, המתנסח יפה, חוזר הביתה, מספר לנו על עבודתו עם קבלנים ישראלים המספקים לו אישורי עבודה, "ואני משלם להם 2000 ש"ח לחודש כי הם אומרים שעליהם לעשות את העבודה המנהלית, למלא טפסים."  אך הוא מקבל עליו את הדין כי יש לו עבודה, עבודה טובה, ברעננה, בנתניה או בתל אביב.

הוא וצעיר אחר, גם הוא מתנסח יפה, אשר קורא לנו מעברו השני של הגדר שלא נעזוב בלי לדבר אתו, מבקשים שנפעל לפתיחת שער 1392 בשעה מוקדמת יותר בבוקר, ב-06:30, או לפחות ב-06:45, כדי שאנשים יוכלו להגיע לעבודה בישראל; או שיהיה פתוח "מ-7 עד 7", כמו שהיה פעם במחסום הקודם בראס עטיה.  אנו מתקשרות עם ט', נציג המת"ק החביב לאזור התפר, המציע כי אחד הפלסטינים יתקשר אליו ישירות.

כביש מס' 55

ההרים חוזרים לחיים – מתחילים לחזור, לפחות – בצבעי ירוק רכים, ובכל מקום נמצאים רועים וצאן – ראשי צאן רבים, אם כי אומרים לנו כי ימליטו רק בעוד כחודש.

מלבד עדרי הצאן, יש תנועה ערה צפונה בכביש מס' 60, במיוחד ליד דיר שאראף, מחוץ לשכם.  שונה מאוד מהמצב לפני שנה, ורוב התנועה היא של פלסטינים...

שער אליהו

ביוצאנו מהשטחים הפלסטינים הכבושים, ליד ה"שער," חייל ושוטר צבאי מטרטרים פלסטיני ומחזירים אותו לאזור בו ממתינות המוניות.  אין אנו יודעות מה קרה, אך החייל חוזר למקומו עם חיוך נבזי על שפתיו, מצטחק בצורה מאוד לא נעימה.

והנה, אנו מופתעות מן המ"צדיקית הצעירה המקבלת את פנינו ב-"נו, בנות, מניין אתן?  שיהיה לכן יום טוב!"