חמרה (בקעות), מעלה אפרים, תיאסיר, יום ה' 3.2.11, אחה"צ

11.40 - מעלה אפרים -  אין חיילים . שוב, מתנחל עומד בתוך הבטונדה ומחכה לטרמפ.

12.40-חמרה - מעבר מהיר, אין תורים. כל העוברים ממערב אל בקעת הירדן נדרשים לרדת מהמכוניות ולעבור ברגל. הגברים יוצאים וחגורותיהם בידיהם. אווירה שקטה במחסום. הפלסטינים אומרים "היום המחסום טוב". 12.20 – עזבנו.

13.40- מחסום תיאסיר – מפקד המחסום מנסה להרחיק אותנו ואפילו סוגר את המחסום לכמה דקות. הוא מטלפן למפקדיו ומודיע לנו שאנחנו יכולות להמשיך במקומנו, אבל שלא נעכב את הפלסטינים ביציאה מהמחסום. אמרנו לו שלא אנחנו מעכבות את הפלסטינים. בכל מקרה – המחסום נפתח.
המעבר איטי, כל מכונית הנכנסת לבקעה או יוצאת ממנה, נבדקת ביסודיות. מכיוון שלא מגיעות הרבה מכוניות לא נוצרים תורים ארוכים, אך רוב הזמן יש מכונית או שתיים הממתינות למעבר. הנוסעים יורדים, ממתינים לרשות להתקרב ועוברים את המחסום ברגל. עד 14.40 , עת עזבנו, לא התחלפו משמרות.

15.00 – שער גוכיה -  טרקטור מכיוון הבקעה ועוד אחד מכיוון הגדה ממתינים למעבר. החיילים בוששים להגיע ואנחנו מתחילות בסדרת טלפונים. סגן ראש המת"ק זהרן, לא עונה, כהרגלו. כל האחרים מבטיחים שהנה, הנה, החיילים בדרך. נעשה קר והפלסטינים מבעירים אש. כשמתחיל לרדת גשם האש נכבית ואנו מציעות לפלסטינים למצוא מסתור במכונית. הם מסרבים -  לא איכפת להם לחכות, אבל על הטרקטור יש תערובת לכבשים והיא נרטבת... ס. מספר לנו שביום ראשון באו רק בשעה 17.00 לפתוח ואז החזירו אותו לגדה ולא איפשרו לו להגיע הביתה, הוא היה חולה וחזר מהרופא בעאטוף. ס. הוא בן חדידיה וגר בבקעה בה נולד. "למה החזירו?" שאלתי, הוא מושך בכתפיו, "כי אני הבן של אבו-סאקר" הוא אומר וצוחק.

15.45 – מחסום תיאסיר - איך שעזבנו את שער גוכיה קיבלנו טלפון נרגש מפלסטיני כי זה כחצי שעה המחסום סגור ויש תורים ארוכים. נסענו לשם ועוד מהדרך צילצלנו לקצין המת"ק בילאל. הוא אמר שיטפל, "למרות שאני לא מאמין שזה נכון....".
בהגיענו מצאנו 16 מכוניות ממתינות – 10 מכיוון מזרח ו-6 ממערב. החיילים בדקו, אבל ל-א-ט   ל-א-ט וביסודיות רבה. כל אוטובוס או מיניבוס הנכנס לתוך שטחי הרשות נבדק, נוסעיו הורדו בגשם הסוחף ואז נקראו אחד אחד, ולאט לאט, אל החיילים להחזרת התעודות, לא לפני שאולצו להוריד את מעיליהם.... וזאת, כמובן , כדי שלא יעבירו מטען מההתנחלות בה עבדו לרחובות של תיאסיר ויתפוצצו שם !!

שוב, זהרן לא עונה, בילאל מבטיח לטפל, והתורים אינם מתקצרים. אנחנו עומדות הפעם מרחוק, לא רצינו שנוכחותנו תעכב את התורים הארוכים יותר ממה שהיה עד כה.
קצין , מפקד המחסום מגיע אלינו לשיחה. הוא מסביר שיחידת ההנדסה הקרבית שמאיישת עכשיו את המחסום עושה עבודה חשובה וקפדנית בבדיקה, ולא "הבית בושת" של חיילי כפיר שהיו לפניהם. אני שואלת אותו למה צריך לבדוק את הנכנסים לשטחי A? אלה פועלים תשושים בדרכם הביתה. הוא אומר: כדי שלא יחטפו ישראלים, ונותן דוגמה – את מי אם לא את גלעד שליט ואת רון ארד!
הוא גם מספר שתפסו פה שני מטענים.
"מתי?" אני שואלת.
"לפני שנה"....

בינתיים התור איננו מתקדם. האנשים יורדים לגשם לעשן, משאית פתוחה ועליה כ-10 פועלים שחזרו מעבודתם במחולה, חלקם ילדים בני 11, יושבים רטובים ורועדים מקור ואין לאל ידינו לעזור. חילקנו קצת עוגיות שהביאה מיכל, להמתיק  את סבלם, אך לא הצלחנו לזרז את התור. כל אותה עת אני מנסה בטלפון, הגעתי עד הסמח"ט, שלום, שטרק  בגסות את הטלפון איך ששמע למה אני מטלפנת.

האנשים אומרים לי שכל יום ככה בשעה הזאת. גם המפקד אומר "מה את רוצה? זו שעת לחץ! 16 מכוניות זה לחץ שתוקע אנשים בגשם למשך למעלה משעה? בתקופה רגועה כמו עכשיו?

17.00 – עזבנו, והתור ארוך כפי שהיה בהגיענו.

17.30 – מחסום חמרה - 2 מכוניות ממזרח ואחת ממערב.

18.00 – מעלה אפרים – המחסום מאויש לבאים מהגדה. בתוך אחת הבטונדות עומד מתנחל וממתין להסעה.