בקעת הירדן, גוכיה, חמרה (בקעות), תיאסיר, יום ה' 14.4.11, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
טל ה. ודפנה ב.
14/04/2011
|
אחה"צ
Seriously? Does this make us safer?

 

15:00 מחסום גוכיה 
ההתמקדות במחסומים המפריעים לפלסטינים לנהל אורח חיים אנושי משכיחה את העובדה שהמחסומים הם רק חלק  מהבעיה – סגירתה ההרמטית של בקעת הירדן בתעלות (שהורחבו לאחרונה), ערימות עפר (שהוגבהו לאחרונה) , שעריםinfo-icon, בטונדות , וכו'. מחסום גוכיה הוא אחד מהם, שער (זרוע) ברזל סגור בשרשרת ברזל, שאמור להיפתח למעבר תושבי הבקעה רק שלוש פעמים בשבוע - ימי א', ג' ו-ה' בבוקר (08:00) ואחה"צ (15:00) לחצי שעה. האם הוא באמת נפתח? תלוי בגחמת הצבא. בגלל שהשער לא נפתח יום יום כל ילדי אזור הבקעה (משפחות חדידיה, חומסה ומכחול) מתגוררים מגיל 6 בבתי קרובי משפחה בגדה, כדי שיוכלו ללמוד בבית הספר. בגלל השער הזה חולי לב אינם מגיעים לטיפול רפואי וכל קניה או סידור וצרכי חיים אחרים כרוכים בהמתנה לרצון הטוב של החיילים, שיואילו ויפתחו את השער. כמה פעמים חיכינו במשך שעות, בשמש קופחת או בשעות חושך קפואות, ולא באו או באו מאוחר מאוד. ובהיעדרנו – כמה פעמים נותר השער סגור בפני הפלסטינים, שמגיעים לשם רק בגלל צורך דחוף ולא לשם השעשוע - חזרו כלעומת שבאו, או נאלצו למצוא דרכים חלופיות וגם נתפסו והושמו במעצר.

היום הגענו לשער בדיוק בשעת הפתיחה.  מכונית גדולה פרקה משפחה – אב, אם ,חמש זאטוטות (ביניהן תינוקת בת כחודשיים) וילדה בת 12, מעברו השני (המערבי) של השער. עמוסי שקיות מלאות מכל טוב ובמתנות. מתוך שלא ידעו שאסור, הם עברו את השער ברגל מבלי להמתין לחיילים. שאלנו לאן והם הסבירו לנו שהם מטאמון והם הולכים לבקר קרובי משפחה אותם לא ראו זמן רב (בגלל הסגירה, תושבי האזור מנותקים מקרוביהם וביקורים מהסוג הזה הם נדירים). "טוב, איך תגיעו? " שאלנו. "נלך." הם ענו. מקום מגוריהם של הקרובים במרחק שעתיים הליכה , לפחות. והם עמוסי תינוקות ומתנות. אבל אין דרך אחרת. אם היו עוברים במחסום הרי אין תחבורה ציבורית באזור והמחסום רחוק עוד יותר. יום חם לעונה, הטמפרטורות כבר מגיעות ל-30 מעלות. העמסנו אותם על רכבנו וב-2 נגלות הבאנו אותם לקרובי משפחתם. אבל המקרה האיר לנו נקודה חדשה הכרוכה בסגירת הבקעה - בידודן של המשפחות הגרות שם.

15.15- חזרנו לאחר שירות ההסעות לשער שלא נפתח עדיין ומצאנו בעברו המערבי טרקטור גורר עוקב מיםinfo-icon. נהג הטרקטור, שבילינו איתו בעבר שעות המתנה רבות ליד השער הנעול מחזיר את ילדיו הביתה משבוע לימודים בטאמון, עימו 6 ילדים ועל עוקב מים יושב עוד אחד ממכרנו המקומיים, הנראה דתי, ועמו ילדו הקטן. טלפונים למת"ק - אומרים לנו שהחיילים חדשים ועדיין לא רגילים לנוהל. ב-15.35 מגיע הג'יפ והחיילים יורדים ממנו באיטיות דווקאית ופותחים את השער. אלא שאין להם הוראות ברורות מי עובר ומי לא, ואז מתחילים לטלפן לחטיבה לשאול אם נהג הטרקטור וילדיו, או האיש הדתי ממרומי העוקב וילדו יכולים, רחמנא ליצלן, לשוב לביתם. ממתינים לתשובה. בשמש. כעבור 15 דקות מגיעה תשובה – נהג הטרקטור וילדיו יעבור. הדתי – לא (אולי משום שהוא נראה להם כאיש חמאס...) הם מצווים על הדתי לרדת, בעברית , שאף אחד מהפלסטינים לא מבין ובתנועות ידיים. בעל הטרקטור מבקש להמתין עד ששכנו יקבל אישור לעבור, אך החיילים מגרשים אותו משם והדתי מפקיד את ילדו בן ה-5 בידי שכנו (כולם ממשפחת חדידיה) ונותר לבדו. לכשישוחרר יהיה עליו לצעוד שעות הביתה ואנחנו מבקשים מהחיילים לאפשר לטרקטור להמתין או לחילופין להעביר את האיש. אנחנו לא זוכות לתגובה. הפכנו לאוויר.
צילצלנו למג'ד מהמת"ק, שאמר לנו שהחיילים קיבלו הוראה להעביר את כוווולם. אבל כנראה שלא ממש בא להם! לא עברו 10 דקות, הטרקטור נעלם כבר בתוך ענני העפר האדמדם של הבקעה, ואילו האיש הדתי קיבל אף הוא רשות ללכת הביתה. הצענו להסיעו אבל הוא משך בכתפיו בכעס והחל את דרכו הארוכה הביתה.

מעלה אפרים – 11.45 מאויש בשני חיילים ועוד שניים מסתובבים באזור.

12.15 – מחסום חמרה
מייד בהגיענו מנסה מפקד המחסום לסלק אותנו "עד אחרי העוקב" (כ-20 מ' משם),"לטובתכם". רכבים עוברים אחרי בדיקה קלה ומהירה. האנשים ממזרח יורדים מהמכוניות כ-30 מ' מהמחסום, בשמש,  וממתינים לרשות להגיע אל המחסום עצמו. חם בשמש ו-3 נשים עם תינוקות בזרועותיהן מתקדמות לעבר סככת הצל. "וואו, וואו – ווקף!! (עצור)" צועק החייל ושולח אותן לאחור , לשמש. מה הן חושבות לעצמן? הוא מרשה רק שניים-שניים.
כל הגברים נדרשים להוריד חגורות, כולל ילדים בני 10. שתי מכוניות שבעליהן אינם רשומים כתשובי הבקעה מוחזרות לגדה. סככת הצל שנבנתה לרווחת הפלסטינית נעולה בשערי ברזל ומשמשת כמחסן לחפצי החיילים.
הפלסטינים המגיעים ממזרח ולהם יועדה הסככה במקור (ואף פעם לא שימשה לשם כך) ממתינים בשמש על הכביש, עד שיואיל החייל להבחין ולקרוא להם. אלה פועלים שמעבידם מוריד אותם לפני המחסום וילדי בית הספר, בעיקר. הם עוברים ללא בדיקה.

13.25 מחסום תיאסיר
בהגיענו חמש מכוניות ממתינות ממזרח ועוד שלוש ממערב. הנהגים אומרים שהם ממתינים כבר 40 דק'. כעבור חמש דקות מאז הגענו כולם עוברים ועד לכתנו לא נוצר תור נוסף.

מכונית ישנה מתקרבת בהיסוס לחייל הבודק ועוצרת כ-30 מטר ממנו – להמשיך? לא להמשיך? החייל מסתכל עליה ולא מגיב ולכן המכונית מתקרבת לאט-לאט ואז החייל נובח "אירג'ע לוורא, יאללה, אירג'ע!" ומחזיר אותו 30 מ' לאחור כדי שילמד.
חיילים חדשים, רובם מדברים ביניהם ברוסית. בשני הכיוונים בודקים רק תעודות  - הקלה ניכרת לעומת החודשים האחרונים.

כביש אלון  , ליד משכיות - הדחפורים עובדים מעל למאהלי הבדואים בצומת והתושבים חוששים מאוד מהיום שהדחפורים האלה יבואו להפוך עליהם את ביתם.

17.45 – מעלה אפרים
שלושה חיילים מאיישים את המחסום ומתנחלות מחכות לטרמפ בתוך המחסום.