בקעת הירדן, גוכיה, חמרה (בקעות), מעלה אפרים, תיאסיר, יום א' 3.4.11, אחה"צ
מעלה אפרים– 11.15 ובדרכנו חזרה ב-18.00 – 3 חיילים מאיישים את המחסום, בודקים מכוניות מכיוון הגדה לבקעה ולא נותנים לעבור למי שמכוניתו אינה רשומה על שם תושב הבקעה.
11.40 – מחסום חמרה– אין תורים ולכן לא עצרנו הפעם.
12.05 – מחסום תיאסיר – 5 מכוניות ממתינות מכיוון הבקעה לעבור לגדה. מרחוק אנחנו רואות שאף מכונית לא נבדקת והחלטנו לעמוד ממרחק בו החיילים אינם רואים אותנו. 10 דקות עמדנו ואף חייל לא נראה בשטח. כולם היו בתוך הבודקה ואף חייל לא טרח לצאת לבדוק את הפלסטינים הממתינים. לפי דברי הפלסטינים זה קורה כל הזמן. פשוט נותנים להם לחכות. למי אכפת? החלטנו להתקרב בכל זאת ואז, כשהבחינו בנו , יצאו החיילים לבדוק. נהג שחיכה בתור צילצל אלי לאחר שעבר את המחסום וסיפר שהחיילים שאלו אותו אם זה אנחנו (עדיין לא הגענו לנקודת המחסום).
המכוניות נבדקות היטב בשני הכיוונים, במעבר לבקעה כללה הבדיקה גם פתיחת מטען. נוסעי המכוניות מהגדה לבקעה נאלצים לעבור ברגל. "תעל, תעל [בוא], תוציא הכל – כסף , שעון חגורה.." אומר החייל וצועק על האיש "רוּח ! רוּח! [סתלק]" כאשר זה משתהה בעודו מחזיר את התעודה לארנק. מכונית מסורבת מעבר כיוון שאיננה רשומה על שם הנהג. בכל זמן שהייתנו היה תור ארוך של מכוניות ממזרח, שנגרם בגלל הבדיקות הקפדניות גם לאלה הנכנסים לשטח שבשליטת הרשות הפלסטינית.
ביקור אצל נביל– בשבוע שעבר הרסו את האוהל שלו שהיה לצד כביש אלון, לאחר שמתנחלים הקימו להם אהל ממש לצידו ואף גידרו את האוהל שלו. הצבא נענה לדרישתם והרס את האוהל של נביל וסילק אותו מעל האדמה, יותר נכון - גרר אותו. פעילים אחדים, כולל ישראלים, עוכבו ולאחר מכן שוחררו. עתה נטה נביל את אוהלו לצד הדרך המוליכה לתיאסיר. מייד באו עוד משפחות והיום יש שם כבר 3 אהלים. הצבא היה בשבת והודיע שיבוא להרוס, למרות שאין צו פינוי או הריסה למאהל. קבוצת הפעילים של סולידריות בקעת הירדן החליטה להקים בי"ס קטן לילדי המאהל, שאינם לומדים כרגע. אבל את היסודות חייבים להקים הבדואים עצמם ורק לאחר מכן יבנו הפעילים את בית הספר ביחד עם התושבים. זאת, כדי שבית הספר יהיה בראש ובראשונה יוזמה ופעולה מקומית של התושבים ולא משהו שמונחת מלמעלה.
ביקרנו גם את צאלח בישארת שנעצר, הוא ומשפחתו בינואר.
15.00 – מחסום גוכיה לא נפתח ולא הגיעו פלסטינים.
ביקרנו באל חדידיה לאחר שביום ששי צילצל אלי אחד הבנים של אבו סאקר וסיפר שאחיו רזי נעצר, בפעם השנייה השבוע. מתברר שזו הפעם הרביעית בשבועות האחרונים והתחושה היא שהצבא, בהוראת המתנחלים, מנסה ללחוץ על אבו סאקר לעזוב את המקום או לפחות להתרחק יותר מההתנחלות . המקום בו יושב אבו סאקר מוחכר לו על ידי תושב טאמון והוא מתגורר בו כבר שנים. ביום ששי נלקח רזי מעם הצאן לבסיס פלס לאחר שנאזק (הוא הראה לנו את החתכים בפרקי ידיו) והוכה על ידי החיילים. רק כעבור 5 שעות הוא שוחרר. רזי, בחור ידידותי וחייכן בדרך כלל, נראה לנו שבור מהמעצרים האלימים. הצבא אוסר עליו לרעות את הצאן בשדה של המשפחה בו הם זרעו חיטה ולא ליד משאבות המים שבצד השני של ההתנחלות. שני המקומות אינם קרובים לגדר ההתנחלות ולא מהווים איום כלשהו.
אבו סאקר סיפר לנו שבמקום בו יושבת התנחלות רועי (מ-1976) היה כפר בן 30 בתי אבן וטיט "אל חדידיה" כפרו של אבו סאקר, ובמקום שבו הקימו ב-1972 את התנחלות בקעות היה כפר פלסטיני גדול יותר, כ-90 בתי אבן, "למקסמה". שני הכפרים נהרסו על ידי צה"ל ב-1967, וכאשר הקימו את ההתנחלויות המתנחלים חפרו ומצאו אוצרות רבים באדמה, כגון חפצים ורכוש אותו החביאו הפלסטינים טרם עזיבתם, בתקווה לשוב ולקחתו לאחר שוך הקרבות.