חבלה, כביש מס' 55, דיר שאראף, אירתאח (שער אפרים)

סיכום

אי-אפשר לצאת למשמרת של מחסום ווטש יום לפני תחילת חג הפסח מבלי שמושג ה"חופש" עומד בראש מחשובתינו.  השאלה היא, חופש עבור מי?  הרי נדרשת מחוייבות לכל מי שאינו חופשי.  היום הייתה דוגמא מאלפת למשמעותו האמיתי של הכיבוש- שהוא היפוכו של חופש - עבור הפלסטינים, ובסופו של דבר גם להשלכות על הישראלים של שלילת חופש מהפלסטינים.

חבלה, שער 1392

13:55-14:05  קבוצה קטנה של אנשים ממתינה ליד השערים.  החיילים הגיעו אך אינם מנסים לפתוח אותם.  אחד הפלסטינים הממתינים מבקש, בעברית, שלא יכניסו ילד חולה (אמו מראה לנו את הצלקת על חזהו) לתוך ביתן הבדיקות מבטון, וחשדותינו מתאמתות – אמנם יש בו גלאי מתכות.  האם מפחדת, כנראה, מ"קרינה."  דבר אינו קורה.  דבר אינו זז בחום יוצא הדופן של יום אפריל זה.  החיילים אינם ממהרים, וגם לא חייל המשטרה הצבאית שאינו נמצא בתוך ביתן הבדיקות מבטון.  אנו קוראים להם שירשו לילד ולאמו לעבור לחבלה, ואם לא, לפחות להרשות להם להמתין בתוך מחסה הבטון של החיילים, שיש לו גג וספסלים.  אך לא – החיילים מסמנים כי מקום ההמתנה היחיד הזמין להם הוא מכולת "צים" הישנה, החמה והמטונפת, שנהפכה למה שקרוי "מחסה", במרחק מה מגדר ההפרדה.

החיילים עדיין לא עושים דבר כדי לתת לאנשים לעבור, והחייל הסוגר את השער בפנינו ובפני הפלסטינים הממתינים ממלמל משהו כמו "יש לנו עבודה...בעיות במחשב."  אנו מתקשרות למת"ק, בפעם הראשונה מני רבות היום.  עדיין איש אינו מורשה לעבור, אך בכל זאת יש למת"ק השפעה מסוימת.  האישה והילד החולה עוברים ישר, וכעבור מספר דקות האוטובוס הקטן של התלמידים הבדואים מגיע מחבלה להחזיר אותם הביתה.

14:05 – עכשיו החיילים סוגרים את השערים לגמרי.  אנו קוראים להם לשווא.  קבוצת הפלסטינים לידינו צועקת לעברם, אך הם נכנסים לג'יפ ונוסעים.  בינתיים המת"ק אינו עונה, ואנו ממתינות, תוהות מה אנו יכולות לעשות.  החום בלתי נסבל, ואחת מצופות מחסום ווטש חוזרת למכולת הנמצאת בקרבת מקום כדי להשיג מים עבור שמונת האנשים הממתינים עכשיו בצד שלנו של גדר ההפרדה.

13:30  - ג'יפ מתקרב לשערים, נוסע קצת הלאה, מסתובב ונעלם שוב לתוך תחום ההפרדה החם והמאובק.

13:35 – הג'יפ, או דומהו, חוזר כעבור חמש דקות, ובאיחור של 35 דקות אמנם נפתחים השערים.  נהג הג'יפ יושב בצל, שוב עם בקבוק הסודה, כמו בפעם הקודמת.  כאילו מדובר בסרט שעצרו אותו ועכשיו מגלגלים אותו לאחור כדי להתחיל אותו מחדש.  ליתר דיוק - סרט חולני.

המ"צ המלא בעצמו, המספר כי קוראים לא "ש'", פונה בתקיפות לכל פלסטיני העובר, ומבלה ליד גדר ההפרדה זמן שווה לזה שהוא מבלה בתוך ביתן בדיקות.  הוא מתנהג כאילו הוא המפקד, למרות שזה תפקידו של סג"מ א'.  א' הוא נחמד רוב הזמן, אך מסרב להעביר פלסטיני עם עין נפוחה – בוודאי מזוהמת – כאשר זה מבקש.  עליו להמתין – כולם בצד שלנו של גדר ההפרדה צריכים להמתין, בזמן שאלה מן העבר השני – אנשים וגם רכבים – מועברים אחד אחרי השני.  אין כאן "לסירוגין", אין צדק.  אך זהו הכיבוש, והכובש יכול לעשות מה שירצה, מתי שירצה.  חייל אחר מרחיק את הפלסטינים הכועסים שמסביבינו, מצהיר כי לא הוא זה שמחליט מי יעבור ומתי.

מהצד שלנו אנו רואים אשה הרה מעברו השני של הגדר מחזיקה ילדה קטנה בזרועותיה, ממתינה וממתינה.  שוב המ"צ נמצא מחוץ לביתן הבדיקות, והוא זה הנכנס לאוטובוס הגדול עם התלמידים הבדואים, נובר במטען  העשבים בעגלה רתומה לסוס שכבר נבדק על ידי חייל אחר ומחזיר אותה.  התנהגותו המכוערת והמתנשאת מעצבנת.  אך חוסר הוודאות והשרירותיות של הכיבוש אינן תופעות יוצאות דופן.

14:00 – 14:15 – אנשים עדיין מחכים לעבור. "ש'" עומד ומדבר, בקול רב ובתוקפנות, עם המפקד, האומר ועושה מעט.  כאשר השער נסגר בסוף בשעה 14:15, "ש'" קורא לנו כי "נכתוב את שקרה" (בדוח שלנו).  כך עשינו, אך אנו תוהות פן נוכחותינו היום אף הזיקה.

לראשונה בעת משמרת שלנו היו שיחות בין דובר הערבית אצלנו ופלסטינים, ושוב נוכחנו בנכונותם של הפלסטנים לבוא במגע אתנו.  לסיכום אירועי אזור התפר היום, נצטט אחד מהם:  "מה יהיה מחר (בקשר לכיבוש) אין אנו יודעים."  אמנם.

16:30  צומת כביש מס' 57 וכביש מס' 60.

מחסום פתע לא רחוק משבי שומרון.  חייל משמר הגבול העומד ליד ג'יפ עצר מונית פלסטינית.  חייל משמר הגבול שני עומד בצד עם נשק מכוון.

17:00  אירתאח (שער אפרים)

פועלים רבים חוזרים עמוסי חבילות, אך אינם נבדקים כאשר הם זורמים דרך בנין הטרמינל ועושים את דרכם הביתה.  אחד מספר לנו כי הסגר (לכבוד חג הפסח) ייארך "עשרה ימים."  השומר בכניסה למתחם אומר כי הסגר יתחיל מחר בבוקר, "ייארך שלושה ימים,"  אינו בטוח, אך אומר כי "יימשך כל עוד החג נמשך."  שוב – מניעת מידע ויצירת חוסר וודאות אצל הפלסטינים הוא מרכיב נוסף של הכיבוש.