בקעת הירדן, חמרה (בקעות), תיאסיר, יום ד' 4.5.11, אחה"צ
1300- 1550
שלושה חודשים לא היינו בבקעה מסיבות שונות. ניכר שינוי גדול מבחינת היובש. הצבע השולט בצמחייה ברובו צהוב. חם בבקעה.
חיילים מסתובבים בשטח מייד אחרי ברדלה. טנק ומכוניות צבאיות והרבה נשק.
1320 מחסום חמרה
מעבר המכוניות משני הכיוונים מהיר. חלק מהבאים ממערב (גדה) נבדקים ביתר הקפדה - תעודות, פתיחת דלתות המכונית, תשאול, אבל הכל נעשה במהירות.
פועלים חוזרים עם זרי פרחים, יורדים מהמכוניות ועוברים ברגל את המחסום ללא עיכוב.
גם העוברים לצד המזרחי עושים זאת במהירות, גברים רוכסים את חגורותיהם.
החיילים, אינם מתייחסים אלינו כלל.
בדרך חזרה פגשנו שתי נשים צעירות ונתנו להן שק עם צעצועים ובגדים לילדים.
1425 מחסום תיאסיר
שש מכוניות הנוסעות מערבה לכיוון תיאסיר, ממתינות בדלתות פתוחות לרווחה, ניכר שהן מחכות מזה זמן. בשיחה מתברר כי הן מחכות מעל חצי שעה.
לא הספקנו להחנות וכבר ניגש אלינו מפקד המחסום והודיע בכעס רב כי עלינו להסתלק מהמקום כי עם הגיענו הוא סגר
את המחסום משני הכיוונים. "יהיה תור גדול והכל באשמתכם". עמדנו במרחק רב מהמחסום אבל הוא לא רוצה לשמוע אף מילה ולא יעזור שום דבר. החלטנו להשאר זמן מה כדי לראות כיצד ימשכו פני הדברים. ניסינו לצלצל למת''ק יריחו. לא הצלחנו.
ניגשים אלינו שלושה חיילים היוצאים מהבסיס ורואים את התג שעליו הכיתוב: "לא למחסומים" ואחד מהם שואל ומה עם משפחת פוגל?? הוא מציג עצמו כבן דוד של פוגל, אחר כך כשכן וכולו התלהבות לשוחח. שמחנו על ההזדמנות לשיחה אך מפקד המחסום שוב מגיע ובתקיפות ותוקפנות אוסר על הבחור לשוחח עימנו. הריב מגיע לגבהים רציניים עד כדי איומים (שניהם בעלי אותה דרגה: סמלים). ניכרת מלחמת אגו והם מתרחקים מאיתנו אך ממשיכים במריבה.
אחרי רבע שעה נפתח המחסום והחיילים החלו להעביר את כל המכוניות שהתאספו. עזבנו אחרי שראינו שבכל זאת הועברו רוב המכוניות.
1550 מחסום "בזק"
מאבטח שואל: מאין אנחנו באות?
מהמחסומים.
איזה?
תיאסיר וחמרה.
מה עשיתן שם?
צפינו.
אז תפתחו את הבגאז', הוא אומר ובודק ביסודיות לראות שמא הברחנו דבר כלשהו. שואל עוד מספר שאלות כדי להבין מי אנחנו , מה קורה לנו, ורק אחרי כל התשאול פותח לנו את המחסום.
חזרנו עם תחושה קשה וכואבת.