פעילות עם ילדים פלסטיניים: חאשם אל דארג', סוסיא, דרום הר חברון, יום ה' 5.5.2011

 12:00 – 8:15

משמרת מקוטבת, פעילות של שלום ושל שנאה – בטווח 25 דקות נסיעה! 

פעילות השלום - חאשם אל דארג'

הפעלה ב-"אמנות" בגן הילדים בחאשם-אל-דרג'. אספנו את עיד, אמן מקומי, באום-אל-חיר ונסענו לחאשם-אל-דארג'. המטרה הפעם: מעבר לחיזוק הקשרים שאנו טווים, להתחיל בהפעלה אמנותית. כמובן, היה טוב אילו היה לנו מימון לאיש מקצוע שיבקר בגן באופן קבוע, ויפתח עם הודא תכנית חינוכית לגיל הרך, שמתאימה לאזור זה ולאוכלוסיה המקומית. אולם בינתיים, אנחנו עושים מה שיכולים. הבאנו ציוד לציורי הדבקה – עלים, אבקות נוצצות, אלמנטים קטנים אחרים, דפים, דבק, צבעים, כלים. חול – הדבר היחידי שלא צריך להביא!

הגן – שוב, ממש ללא הכר! קישוטים על הקירות, פוסטרים של מספרים בערבית, מלווים בציורים. הפעם נוספו ציורים של הודא על פלטות מעץ. שוב נחזור על מה שכבר נכתב כאן: האישה הזאת באמת יצירתית ומפתיעה. כשבאנו, הודא לימדה משהו על הלוח (איננו מבינות ערבית...). הילדים ישבו בשקט! הודא הראתה לנו שלכל ילד יש מחברת. אולי, אחרי סדרה של פעילויות בכיוונים שונים, הודא תוכל להדריך גננות אחרות באזור – למשל, את הגננות בגן החדש באום-אל-חיר.

השטח שלפני הגן, ששם מתוכננת הבניה כבר מיושר, ונראה שהבניה כבר התחילה. הודא גם משכה צינור מקו המים שנמצא במרחק של כ-100מ'.
הוצאנו את השולחנות והכיסאות הקטנים החוצה, חילקנו דפים, פיזרנו צלוחיות עם דבק ושאר החמרים, אספנו חול (עם הרבה אלתורים – כי כמובן חסר ציוד בסיסי). הודא, עיד ומוחמד – דוברי הערבית הסבירו קצת, אנחנו הדגמנו, כולל טבילת האצבעות בדבק, ואז התחלנו. בהתחלה היה קצת קיפאון, אבל אז חלק מהילדים התחילו להיפתח וביצירתיות משמחת יצרו ציורי הדבקה עליזים. היה מרענן לשמוע את הילדים קוראים "דבק, דבק" בעברית (אולי לא ראו דבק לפני כן?). לסיום הודא, עיד ומוחמד כתבו את שמות הילדים על ציוריהם. הצענו להודא שתישלח עם הילדים את ציוריהם לביתם. לסיום, חילקנו שוקולדים. יצאנו בהרגשה טובה. בפעם הבאה ננסה הפעלה של ציור על אבנים – עוד דבר שלא צריך להביא!
מה שממש חסר עכשיו זה ארון עם מנעול, לאכסון החמרים שאנחנו מביאים. חאמד אמור לקנות בחברון.
לצערנו, שכחנו את המצלמה.

פעילות השנאה - סוסיא 

בזמן שהותנו בחאשם-אל-דרג' התקשרה חגית להודיע על הריסות בסוסיא (הפלסטינית, כמובן). בדרכנו חזרה עצרנו שם. מדובר בחלק שאינו מרכזי (לא בחלק של אוהל "המתנ"ס"). סאלם פאייד היה כאן לפני מספר שבועות, והבטיח שהרשות תעזור לתושבים לבנות את בתיהם, ותשלח (אולי כבר שלחה) חומרי בניה.

ירדנו מכביש 317 לכוון סוסיא הפלסטינית. מיד אחרי הירידה – הדרך חסומה בבולדרים שהוערמו הבוקר, וזה בנוסף להריסות הבתים. וגם שלולית מים ענקית – מתברר שכלי המשחית שברו גם את צינור המים להתנחלות – נקווה שלא יהיה גם "תג מחיר".

הלכנו רגלית לכוון ההריסות – קרוב מאד לבתי ההתנחלות. הרסו אוהלים וגם בתים של ממש. לאורך הדרך, משפחות יושבות על האדמה. אנשים המומים, חסרי מילים. שקי חיטה, בורגול, עדשים כתומות, קרועים, ותוכנם מפוזר על האדמה. אי אפשר כבר להציל. מרתיחים תה ומציעים לנו, המבקרים לרגע, שעוד מעט יחזרו למעונם הבטוח. מ., מאחד הבתים ההרוסים, מוביל אותנו ל"סיור הריסות", דמעות בעיניו, וגם בעינינו. מוקדם בבקר באו נציגי השלטון – צבא, משטרה, מג"ב (הוא לא יודע אם זה היה המינהל האזרחי – אבל בטוח שהיה צבא). נתנו להם 2 דקות להתפנות לוואדי הסמוך. מ. הראה להם נייר של התדיינות משפטית – אבל ה"שלטונות" אמרו שזה רק אישור עבור בור המים(?) – ואמנם בור המים לא נהרס. הרסו הכל, שברו לגמרי את השקתות וכלי האבוס של הכבשים, עקרו את כל שתילי הזית באזור ולקחו  אותם עמם (כלומר גנבו!), קרעו את שקי המזון, ולקינוח, הרגו את הכלב. אבל – לא נגעו בבור המים – חוק וסדר צריך לכבד! מ. מסביר "נותנים לך שתי דקות – אתה לא יודע מה לקחת, בסוף לא לוקח כמעט כלום". נשים מסביב אוספות שתילים עקורים של זיתים שלא נלקחו, ושמות בגיגית מים (שלא נשברה!). שתינו תה, הרבה מה לומר אין, ועזבנו קצת מהר מדי – הרגשנו שהיה מתאים לשבת קצת איתם. לצערנו, התחייבויות קודמות של מוחמד עבור מחסום ווטש לא אפשרו להישאר. חוץ מזה, אנחנו מוטרדים מ"בעיות קיומיות" כמו זה שחם נורא, ואין צל, ושכחנו כובעים ואין לנו קרם הגנה לשמש. רק מחדד את הפרופורציות. חבל ששכחנו את המצלמה.