הקו הירוק, חבלה, בית איבא, דיר שאראף, ענבתא, ג'וברה, אירתאח (שער אפרים), יום א', 22.5.11, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
אליקס ו., סוזן ל. (מדווחת), אן ק., מל ק. (אורחים), צ'רלס ק. (מתרגם)
22/05/2011
|
אחה"צ

סיכום:

יומרני מדי, כמובן, לומר כי נשות מחסום ווטש מסייעות לחולל את השינוי המתרחש במזרח התיכון, אבל אמת היא כי היינו, עודנו ונמשיך להיות תנועה דמוקרטית, ושקראנו לשים קץ למה שנראה ככיבוש שאין לו סוף ולהגיע להסכם המבוסס על הכרה בגבולות ישראל מלפני מלחמת ששת הימים ב-1967.  מטרותינו העיקריות הן הגנה על זכויות האדם של הפלסטינים, וההפרות של הזכויות עליהן אנו מדווחות כוללות הזכות להתפרנס והזכות לתנועה חופשית.  מה גם שאנו, הנכנסות לשטחים הכבושים ועוקבות אחרי גדר ההפרדה הזוחלת הלאה, ואחרי כל הקשור בה, רואות שהגדר יוצרת מציאות דמוגרפית הפוגעת פגיעה הולכת וגוברת במרקם החיים של הפלסטינים, כולל ההטרדה וההשפלה המתמדת אשר מאפיינות את הכיבוש.

13:15  הקו הירוק

אנו חוצות את הקו הירוק בנסיעה בכביש 6, כביש האגרה היחיד בארץ, ותוהות, כבכל שבוע, איך אזרחי ישראל נשארים בורים לגמרי בנוגע למיקום המדויק של אותו קו.  ישנן מפות מעטות היום בהם מוזכר או מסומן מה שהיה פעם או מה שקיים היום.  היום מתעלמים, תיאורטית ומעשית, מן הקו הירוק (קווי שביתת הנשק של 1949), המפריד בין מה שהקהילה הבינלאומית מכירה כישראל, לבין שטח פלסטיני כבוש.  ברור למדי לנשות מחסום ווטש כי ממשלת ישראל מעוניינת להזיז את הגבולות הסופיים מזרחה ככל שאפשר.  לכן ברור מדוע נתניהו, שנמצא כעת בוושינגטון, ממעיט בחשיבות הקו הירוק.  אך המציאות הנגלית לעינינו, מספר קילומטרים קדימה ומזרחה מאתנו, היא גדר ההפרדה הזוחלת לאיטה, מתפתלת כנחש דרך אדמות אשר משך דורות היו בבעלות פלסטינית.

13:20  שער חבלה 1392

השערים נפתחו מזמן; השער להולכי רגל, כמעט חדש, נעול במנעול וכבר אינו בשימוש – כמה מעט שבועות עברו?  חייל, אחד מהמילואמניקים, אומר לנו כי הם חדשים כאן, שאין לו מושג בנוגע לאוטובוס של ילדי בית ספר הבדואים, אך אוטובוס כבר עבר; הוא מוסיף בחביבות כי היה מעדיף להיות בים המלח או באילת, אך השיחה נפסקת כאשר חייל אחר מודיע כי אסור לנו לעמוד שם, ועלינו לחזור ולעמוד ליד השער.  חייל אחר מביט דרך משקפת על הכפר חבלה, וכאשר נשאל מדוע, עונה כי הוא מתסכל "על הנוף" ועל הפרחים, אם כי אין פרחים בעונה זו.

סוס יפה מופיע ואחריו סייח עליז ומקפץ, ומלבדם ישנם אנשים מעטים בלבד – טרקטור אחד וסוס מושך עגלה עם פרות.

כביש מס' 55, דיר שאראף, ענבתא, כביש מס' 57.

אין משהו מיוחד לדווח עליו, אך נדמה כי הכיבוש נמשך לנצח.  לשמחתנו, עבודות הנגרות היפה של האחים חוואש, הנמצאות ליד מה שהיה פעם מחסום בית איבא, תמיד מאירות פנים אלינו.

בכביש מס' 57, קרוב לג'וברה, רכב המר עצר מכונית ישראלית (בעלת מספר צהוב) בצד הכביש, ובג'וברה שני החיילים הישובים כלל אינם קמים כאשר אנו עוברות.

16:10  פרות חוצות את הכביש – בדרך כלל אנו רואות עיזים וכבשים – לא שחורות/לבנות כרגיל, אלא בצבע חום בהיר, פוסעות אל השדות המצהיבים ליד מעבר גב-אל-גב באירתאח, ולא נראה לי כי יש בהם הרבה מזון עבורם.

16:15  אירתאח (שער אפרים)

זרם מתמיד של עובדים רבים חוזרים; אין נשים בשעה זו, המאוחרת יחסית.  אומרים לנו כי כניסת העובדים לישראל הבוקר, ביום הראשון של השבוע החדש, היה "כצפוי," אך הנה – הכניסה לאולם הבידוק דרך השער המסתובב סגור לגמרי.  במקומו, נתיב העוקף את אולם הבידוק - שער ברזל פתוח המוביל ישר לשער מסתובב אשר מוביל לשערים המסתובבים האחרים שליד מגרש החנייה בצד הפלסטיני של המתקן.

אנו מביעות בפני הפלסטינים את פליאתנו ושמחתנו על השינוי.  הם מקדמים את פנינו כרגיל, אך הם אינם מביעים כל פליאה או שמחה על ה"חופש" החדש הזה, כאשר הם עוברים בדרך שאיש עוד לא דרך בה בדרכם הביתה.  הרי אולם הבידוק, והמעקב המכוער שהתנהל בו אחר הגוף ואחר המזון יכולים מחר לחזור שוב!  שנות הכיבוש לימדו את הפלסטינים כי אין לבטוח בכלום, שהדבר היחיד שקבוע בכיבוש הוא חוסר העקביות שבו.

כרגיל, חברת השמירה הפרטית המנהלת את המתקן גילתה אותנו, ואחד מעובדיה יוצא מתוך אולם הבידוק להודיע כי היום נכנס לתוקפו נוהל חדש – לא בודקים את הפלסטינים בדרכם חזרה לשטחים.  אין לו מושג מי החליט על כך, אך זו הפעם הראשונה בחמש שנים שלא בודקים פלסטינים חוזרים – לפחות לא היום.