חבלה, מעבר אייל, מעבר אליהו, יום ב' 20.6.11, בוקר

05:00 מעבר אייל

כפי שצפוי, שעה לאחר פתיחת המסוף מגרש החנייה כבר עמוס בפועלים ממתינים למעבידיהם.  עליהם להתחיל את יומם זמן רב לפני שבאים לאסוף אותם כדי להבטיח שיגיעו בזמן, כי אין בגחמות הכיבוש כל ערובה שתגיע ליעדך בשעה שנקבעה.

"איחרתן," אמר לנו פלסטיני בחיוך נדיב.

כל הישראלים יכולים לישון בשקט, כי לא רק הצבא שומר עלינו, אלא גם פלסטינים אחדים, כפי שניתן לקרוא על חולצותיהם:  "בטחון" ו-NYPD.

תחום המסוף מאורגן ומסודר הרבה יותר ממה שהיה לפני מספר חודשים.  הגינון (המושקה!) המפותח היטב, ובנין המסעדה היפה מעץ מנסים ליצור אווירה אידילית, אך אשליה זו מתנפצת מול הגדרות המתרבים והמתארכים והצפיפות ההולכת וגוברת.

מדוע חייבים המעברים לפלסטינים בין הגדרות להיות צרים להחריד, ומגרש החנייה הגדולה למכוניות המעטות השייכות לעובדי המסוף להיות כה רחב ידיים וכמעט שומם?!!

נאמר לנו כי כיום על הפלסטינים לעבור דרך חמש קרוסלות ברוחב של כ-50 ס"מ כל אחת לפני שמגיעים לצד הישראלי של המסוף.  בלי להזכיר כל "עניני הבטחון" האחרים שהם סובלים מהם.  נראה כי יש סדרן פלסטיני בצד שלהם המנסה לשמור על הסדר בקרב האלפים המחפשים עבודה בצד הישראלי של הקו הירוק.

בליווי איש בטחון מותר לנו להשקיף מרחוק כדי להתרשם מהמתרחש בצד הפלסטיני של המסוף.  היות וחיכינו 10 דקות ואיש בטחון לא הגיע, החלטנו ללכת בעצמנו ולראות כי מאות פועלים עוד מחכים שיורשו לעבור! אגב, זו הדרך המהירה ביותר לפגוש איש צוות המסוף: רק הגענו למקום התצפית ואיש בטחון כועס הופיע כדי לסלק אותנו.

תהיתי מה הוא היה יכול לעשות, מעבר למה שאני בעצמי יכולתי לעשות, אם מישהו – בסבירות נמוכה מאוד – היה באמת יורה עלינו.

פועלים פלסטינים יומיים חייבים להגיע בחזרה למסוף עד לשעה 19:00 לכל היותר (בימי שישי בשעה 17:00), אך לפעמים מסוף אייל סגור כבר בשעה 18:00 או 18:30!!

06:00 צופין

פלסטיני אחד בלבד מחכה לעבור.

06:05 מעבר אליהו

בטעות נכנסו למסלול הרכב לפלסטינים, שההמתנה בו ארוכה יותר, כמובן, אך מאחר ויש רכבים מעטים לפנינו לא עובר הרבה זמן עד שאנו חונות בצד הישראלי כדי להשקיף במעבר להולכי רגל.

כ-250 עוברים כאן מידי יום בדרכם לעבודה רק בהתנחלות הלא-חוקית אלפי מנשה.

מלבד בעלי המזל עם אופניים, כולם באים ברגל, ומי יודע איזה מרחק עברו.

חישבנו שדרושה לפחות שעה וחצי שכולם יעברו, כי שלושה פועלים בדקה בלבד עוברים בבנין הקטן את הבדיקה הבטחונית.

גם פה אנו רואות כי הפלסטינים שומרים במידה מסויימת על הסדר: שמות נרשמים על נייר וקוראים לאנשים לפי סדר הגעתם למחסום.  אך הממתינים נותנים לנשים לעבור מבלי לחכות בתור.

07:00 חבלה

השערים נפתחים בדיוק כאשר אנו מגיעות.

נראה כי בעמדת הבדיקה יש חיילת אחת בלבד, "שראשה במקום אחר," כפי שפלסטיני אחד העיר בהבנה.  דרושות לה לפחות 5-6 דקות לבדוק חמישה פלסטינים אם אין משהו יוצא דופן.

גם כאן אנו רואות מספר אנשים עם אופניים: יש להם רק מספר ק"מ של נסיעה והם יכולים לרכב את המרחק המותר ללא צורך במכונית.  אוטובוס ובו כ-10 ילדים מן הכפרים הבדואים ליד אלפי מנשה עובר ונכנס לחבלה.

בעוד אנו משוחחות עם פלסטיני, הג'יפ הלבן של המת"ק עוצר לשאול האם יש בעיות.  כאשר אני משיבה שלא הוא צועק "לא דיברתי איתך" ויוצא מן הרכב כשור זועם.  נורה מנסה להרגיעו, אך עכשיו הוא טוען כי "מעולם לא הייתי רגוע יותר מאז שיצאתי מרחם אימי!", מסתובב ונותן דעתו לעניינים מדומים אחרים.

"מדוע אי-אפשר לפתוח את השער הזה לפני השעה 07:00?" שואלים פועלים פלסטינים אחדים.