עופר - יידוי אבנים, קטינים

בשעה 10:00 אין איש מחכה ליד השער. גם החצר הייתה ריקה לגמרי. אין משפחות, אין עורכי דין, רק חיילים יושבים בשער וכרגיל, אינם יודעים כלום כי לא אמרו להם, והם לא קיבלו שום פקודות בעניין זה והאמת - זה לא מעניין אותם.

ב-10:30 עברו ארבעה אוטובוסים עמוסים ובהם משפחות האסירים בדרכם לבתי הכלא השונים, ואז מתבררת סיבת הריקנות. זיארה - ביקור. כך נקרא בקיצור האירוע של ביקורי משפחות האסירים בבתי הכלא השונים בארץ. במחסום ביתוניא בדקו את המשפחות באוטובוסים במשך שעתיים ומעלה וכל מי שבא משטחי הגדה ורצה לעבור במחסום - טוב, נו, זו הבעיה שלו, ובשולי הדוח הזה עוד נחזור לאירוע העיכוב במחסום.
עורכי דין שבאו מירושלים דווקא הגיעו לאולמות המשפט, ואנחנו שמענו קצה דיון באחד האולמות שבו אמר השופט לאחד הנערים החשודים: עורך הדין שלך לא בא ואני דוחה את המשך הדיון לפעם אחרת. כרגיל - זה העורך דין שהוא לא בסדר כי "הוא לא בא". והרי הגוף שהציב את המחסום וסגר אותו משעה שש בבוקר הוא ידו האחרת של השופט הצבאי, אבל השופט אפילו לא יודע שהמחסום בביתוניא סגור. הוא יודע שהעורך דין לא בא.

אחר כך היה איזה דבר מסתורי שנקרא "תרגיל מגננות" הוא סודי ועד שיצאנו לברר מה קורה הוא כבר נגמר.
 

ב-11:00 התחילו הדיונים.

השופט: צבי פרנקל (מילואים)

מאזן אבו שקרה  תושב בית לחם. עו"ד איהאב גליד.

האשמה: חברות בהתאחדות בלתי מותרת. ההתאחדות היא שתי התאחדויות - חמאס והג'יהאד האסלאמי, פעם זו ופעם זו. בשתי אימרותיו הוא מודה ברוב החשדות - ייצור חפץ מבעיר, אחזקת אמל"ח וידוי אבנים. ההאשמה בחברות בהתאחדות בלתי מותרת חושפת שוב את האופי הנזיל של חברות כזו. הציעו לו, הוא הסכים. אחר כך חזר בו.

החלטה: כמובן יש מסוכנות. מעצר עד תום ההליכים.

עאצם, בן 21, לא קלטתי את שם המשפחה. ע
ו"ד - מונזר אבו אחמד.

אין בני משפחה באולם.

בחור עדין למראה. ההאשמה - חברות בהתאחדות בלתי מותרת. החלטה קודמת של בית משפט זה קבעה לו שחרור בערבות ב 4000 ₪, אבל למשפחה אין אפשרות לשלם את הסכום הזה. עד כדי כך אין להם אפשרות שהם לא הגיעו לבית המשפט, כי אין להם כסף להוצאות הנסיעה. לכן מבקש עורך הדין הליך שנקרא "חקירת יכולת", והוא מפנה לפסיקה של בג"צ שאין להשאיר אדם במעצר בשל בעיות כלכליות, ואין להוסיף קשיים בשל מצבו הכלכלי. עורך הדין ביקש להפחית את סכום הערבות ל-2500 ₪ ואמר כי גם את הכסף הזה לא תשלם המשפחה אלא עמותה אחת שמשלמת סכום כזה לתשלום ערבויות שמטיל בית המשפט הצבאי על פלסטינים.

התובעת מתנגדת להפחתת סכום הערבות ואף מציינת שהנאשם לא הביא שום אישורים אשר יתמכו בטענתו ויצביעו על כך שנעשה מאמץ, ולו הקלוש ביותר לגייס את סכום הערבות, וכו', וכו'...  ואני שואלת: מאין הוא יביא את האישורים כשהוא במעצר, אין לו טלפון  ולמשפחה אין כסף אפילו כדי לבקר אותו?

איזה אישורים? מאין? שואל עורך הדין, לאן יפנה כדי לגייס את הכסף? לוול סטריט? אז עכשיו מתקיימת "חקירת היכולת".

שופט: במה אתה עובד?

חשוד: אין לי עבודה.

שופט: אז מה אתה עושה?

חשוד: מחפש עבודה

שופט: ממה המשפחה מתפרנסת?

כאן היה שקט ממושך עד שהחשוד נסח את התשובה העדינה: מהברכה שאלוהים שולח לנו.

החלטה: ההורים לא עובדים, ולכן אני מפחית את סכום הערבות ל-2500 ₪. השופט גם פסק שצריך לאפשר לעאצם שתי שיחות טלפון כדי להסדיר את העניין.

סאלח אבו ע'וש. בן 14, תושב מחנה הפליטים קלנדיה.
עו"ד איאד מיסק.

כבר ראינו את תחילת המשפט הזה ב-8.12.09 (ר' דוח "עופר" מאותו תאריך).

הנער חולה ונמצא בטיפולים כל הזמן. השופט בדיון הקודם קבע שישוחרר בערבות של 8000 ₪. בינתיים נדחה תשלום ה-8000 ₪ כי התביעה ערערה על החלטת השחרור בערבות. שופט הערעורים הציע לתביעה, לאור חולשת הראיות - עוד ביטוי מכובס, למצוא ראיות חדשות כדי להשאירו במעצר. אמא שלו, שביקשה מבית המשפט הנכבד בפעם הקודמת שייקחו אותה במקום בנה, נמצאת גם הפעם באולם. ושוב היא מסבירה לבית המשפט שאסור לו לאחר לטיפולים.

כן, התביעה אכן מצאה ראיה חדשה. למרות הראיה החדשה השופט שוב החליט להשאיר את החלטת השחרור הקודמת על כנה. התביעה שוב ביקשה דחייה של 72 שעות לצורך הגשת ערעור, והבקשה התקבלה. אחרי כל זה אם יוחלט לשחרר את הנער החולה בערבות, או אז תתקיים בדיקת היכולת הכספית ומה יהיה עם ה-8000 ₪ הנדרשים לשחרורו בערבות.
 

סמיח ג'אדאללה עלי ח'טיב, בן 14.5 מבילעין. תיק מס. 3894/09.

עו"ד נרי רמתי.

תובעת: סגן תמר בוקיה

זהו חלק מן הקמפיין האדיר של צה"ל נגד הכפר בלעין, ועוד נשמע עליו הרבה (ראו מאמרה של עמירה הס בהארץ מהיום).

טיעוני התביעה: ישנו דיסק המתעד בדיוק את זריקת האבנים על גדר ההפרדה על ידי סמיח ועוד ילד אחד.

טיעוני ההגנה: הוא קטין, חולה לב, החקירה נעשתה תוך התעלמות מזכויותיו כקטין.

החלטה: הארכת מעצר ל-4 ימים, כלומר עד יום א' הקרוב, 27.12.09.
 

ובשולי הדברים:

בשעה 13:40 יצאתי ממתחם בית המשפט אל המכונית. בחוץ ישבו שתי נשים שלא הורשו להיכנס פנימה וביקשו ממני לקרוא אליהן את עורך הדין שלהם. מישהו מבני משפחתן נשפט בפנים והן, שחיכו במחסום ביתוניא עד כמעט 11:00 בבוקר, איחרו,  ועורך הדין כבר נכנס, ורק הוא יכול להכניסן. מצאתי את עורך הדין ואמרתי לו את הדברים.

ברבע לשלוש אחה"צ יצאנו מהמקום כדי לחזור הביתה. שתי הנשים עדיין ישבו בחוץ וחיכו. אין שם מקום לקנות אוכל, אין שירותים, והן בדרכים משעה 06:00 בבוקר. שאלתי: העורך דין לא בא?

-כן, הוא בא, דיבר אתנו, אמר שיחזור בעוד רגע לסדר את העניין, ומאז אנחנו מחכות. הסלולרי שלו היה סגור כל אותו הזמן.

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו פוגשות התנהגות כזו מצד עורכי הדין, והדבר מצער מאד.