גוכיה, חמרה (בקעות), מעלה אפרים, תיאסיר, יום א' 7.8.11, אחה"צ
שער גוכיה לא נפתח היום אחה"צ. לא עזרו הטלפונים לזהרן ,קצין המחסומים במת"ק, ולמג'ד, נגד המחסומים.
בשעה 17.30 הכניסה והיציאה מהכפרים ליתמא וקבלן שממזרח לצומת זעתרה היו חסומים ברכבים צבאיים שהרחיקו כל מי שניסה להתקרב. לא ידוע לנו ממתי זה התחיל ועד מתי נמשך, ובכלל לשם מה. וכך תושבי הכפרים האלה שחזרו מעבודתם הביתה כדי לשבור את יום הצום עוכבו מי יודע עד מתי.
בגלל פרצות בגדר המחנה הצבאי "בסיס בזלת" שליד חמאם אל מליכ נכלאות שם פרות של הבדואים למספר שבועות כי הבדואים פוחדים להתקרב למחנה הצבאי. שמנו לב שהבדואים החיים באזור זה פוחדים מאוד מכל גורם ישראלי - צבא, משטרה ומתנחלים. המשך הקיום שלהם באזור כל כך לא בטוח, שכל בעל סמכות, אמיתית או מדומה, מטיל עליהם פחד קיומי. לכן הם נמנעים מלממש זכויות בסיסיות ומובנות מאליהן.
פועלים מתלוננים שמתחילת הרמדאן מעבר פועלים במעבר אייל מתארך מעבר לזמנים הרגילים : כ-45 דקות במקום 10 דקות כרגיל.
13.45- מחסום מעלה אפרים מאויש בחיילים הבודקים רכבים פלסטינים ומאפשרים להם לעבור רק אם בעל הרכב והנהג רשומים כתושבי הבקעה.
14.10- בית הידידות בג'יפטליק - לכאן הגענו כדי להביא מאוורר ששלחה דפנה למתנדבים הסובלים מהחום של הבקעה. וגם כדי להחתים מנועי שב"כ, שיום אחד נשללה מהם האפשרות להמשיך לעבוד באחת ההתנחלויות מסיבה לא ידועה, כדי שיגישו בשמם עתירה לבג"צ.
14.40- מחסום חמרה - תנועה דלילה.
15.00- שער גוכיה - סגור. חכינו 5 דקות ואז צלצלנו למג'ד, נגד המחסומים במת"ק, שהבטיח לטפל. חכינו עד 15.30, ובינתיים צלצלנו שוב למג'ד, לזהרן, ולמוקד ההומניטרי. שום דבר לא עזר. מזל שאף אחד לא חיכה בשער, וגם זה לא פלא, כי אם לא פותחים אותוׁ(הוא אמור להיפתח 3 פעמים בשבוע לחצי שעה בבוקר ואח"הצ) לא מגיעים האנשים שצריכים לעבור בו. ואולי זו המטרה בעצם. הבעיה שבעבר אפשר היה לעקוף את השער הסגור, אבל לאחרונה הגביהו מאוד את דייק העפר הבלתי עביר לרכב לאורך כל הכביש, ממחסום חמרה לכיוון מערב, כלומר, לכיוון הגדה. והרי כל מערכת המחסומים, השער והדייק, נועדו לשרת את התפיסה המדינית שהבקעה תישאר בריבונות ישראלית בהסכם הקבע, ולכן יש להפריד בינה לבין הגדה, ועד כמה שאפשר לרוקן את הבקעה מתושביה הפלסטינים ע"י שעושים את חייהם לבלתי אפשריים.
15.45- מחסום תיאסיר - גם כאן התנועה דלילה.
פגשנו במחסום את ק., המתגורר בסמוך להתנחלות משכיות. הוא סיפר שלפני יומיים שתי פרות שלו נכנסו, ללא כוונות זדון, למחנה הצבאי שליד חמאם אל מליכ, והוא חושש שהן עלולות למות בצמא. שאלנו אותו למה הוא לא ניגש למחנה לברר. הוא נחרד מעצם הרעיון שהוא יעז להתקרב למחנה צבאי. הוא גם לא הסכים לבוא בחברתנו. וכך הוא נסע לאוהלו ואנחנו ניגשנו לשער המחנה.
הש.ג. ששמע מה הבעיה הגיב : "מה? רק שתי פרות? הרי במחנה מסתובבות 20 פרות מי יודע ממתי." הן נכנסות בפרצות שבגדר ונשארות. הוא קרא לקצין התורן והלה אמר שהוא רוצה להיפטר מכל הפרות ומייד יאסוף את כיתת הכוננות ויגרש את כל הפרות דרך השער, ושהאיש שלנו יבוא ויקח את הפרות שלו. החיילים שהיו שם הטילו ספק אם כיתת הכוננות מסוגלת לבצע את המשימה. ואז הגיע לשער קצין יותר גבוה ולו היה רעיון יותר מוצלח : ק' ( הבדואי שפוחד פחד מוות מהצבא) ייכנס לבסיס, יגרש את כל הפרות מחוץ למחנה ויקח מה שהוא רוצה. וכך היה : ק' הגיע בטרקטור שלו ואיתו בנו ועוד איש אחד, שני האחרונים נכנסו עם הקצין התורן למצוא את הפרות ואילו ק' עם הטרקטור חיכה להם על הכביש למטה.
לא חכינו להשלמת המשימה, אבל ק. הודה לנו מאוד.
אילו רק לא פחד פחד מוות מלגשת ולדבר עם חייל, כמו שאר חבריו, בעלי 18 הפרות האחרות, והיה יכול לדבר איתם כאדם אל אדם , אפשר היה לפתור את הבעיה בלעדינו כבר מזמן.
17.35-הכניסה לכפרים יתמא וקבלן (200 מ' ממזרח לצומת זעתרה)
בצומת הכניסה לשני הכפרים עומדים האמר צבאי וחיילים ומונעים כניסה. מאחור היו עוד 4 רכבים: 2 טרנזיטים לבנים ועוד שני רכבים גדולים יותר של צבא או משטרה. כשעצרנו ממול לכניסה גירש אותנו אחד החיילים בצעקות. המשכנו ועצרנו קרוב לצומת זעתרה, שם פגשנו אנשים מהכפר יתמא החוזרים מיום עבודה לקראת סעודת שבירת הצום ואינם יכולים להגיע הביתה. הם צלצלו הביתה, אבל בכפר לא היתה שום פעילות צבאית. סיפרו לנו שלפני כמה ימים נסגרה הכניסה לכפר כמו היום, ואינם יודעים מדוע.
אחד מהם עובר כל יום במעבר הפועלים באייל. הוא סיפר שמתחילת הרמדאן המעבר אטי מאוד ולוקח הרבה יותר זמן מהרגיל. זה מאריך את יום העבודה, מה עוד שברמדאן הפועלים צמים וקשה להם יותר לסיים יום עבודה בישראל גם בלי להתעכב בגלל הבדיקות באייל.