ג'וברה (כפריאת), דיר שאראף (חביות), חבלה, מעבר אליהו, יום א' 16.10.11, אחה"צ

סיכום

אותנו, הנוסעות שבוע-שבוע לשטחים הפלסטינים הכבושים, מעייף ללמוד כי שלטונות ישראל הרסו כתריסר מבנים בבעלות פלסטינית באזור C, וממשיכים להוציא צווי הריסה; שכוחות ישראל פגעו בכמעט שני תריסר פלסטינים בשבוע שעבר – וכמה נוספים בשבוע הבא?  כמה תגבר אלימות המתנחלים נגד פלסטינים וגזל רכושם בעונת המסיק הנוכחית?  כמה גניבת יבולי זיתים ופגיעה נוספת בעצים?  ומה לגבי מספר ה"מנועים" ההולך וגובר, המגלים מיום אחד לשני כי אישוריהם בוטלו בידי זרועות המנהל האזרחי הערמומי, המבצע את עבודתו המלוכלכת מאחורי הקלעים, בתקווה לא להחסף.  שוחק להוודע לאלימות הבלתי פוסקת, התאווה, ההתעללות, ההשפלה והביורוקרטיה של הכיבוש, אך ידועה לנו היטב כי הפקרות בלתי מרוסנת זו אינה המערב הפרוע אלא מציאות שבה אין לנו ברירה אחרת מלבד להמשיך ולעקוב אחרי המתרחש כדי להשמיע קולותינו מעל להמולה של מבצעי יחסי הציבור היעילים של שלטונות ישראל.

13:00 חבלה

כאשר אנו מגיעות, חייל מסייע לשוטרת צבאית לטפל בנשקה.  זה קודם, כמובן, לפתיחת השערים הרבים במעבר החקלאי הזה, שבו כבר ממתין אוטובוס הילדים יחד עם לפחות 15 אנשים משני עברי גדר ההפרדה, והאוסף הרגיל של עגלות החמורים והסוסים, טנדרים, טרקטורים, אופניים, צעירים וקומץ נשים.

13:05 -  רכב המר עובר במהירות  על כביש ההפרדה, ולא חוזר.  רוב השערים נשארים נעולים. החיילים אינם ממהרים היום, למרות שאוויר סתיו נעים החליף את חום הקיץ.   

13:10 – ג'יפ מגיע, וחיילים נוספים מצטרפים לשניים הראשונים.  החייל הראשון, המתעלם מברכת השלום שלנו, מזמין פלסטינים בקבוצות של חמש להתקדם לבדיקה בביתן הבטון.  מכיוון שכך, לא נותנים להכנס לאלה בצד של חבלה המחכים לעבור, והשער מהעבר השני נשאר נעול. 

אנו רואות את הילדים הקטנים יוצאים מאוטובוס בית הספר. כמה זמן חיכו כבר?  בחלק הזה של העולם, הכובש אינו מעניק קדימות לילדים. 

13:20 – סוף-סוף, כעבור 10 דקות, האוטובוס מגיע למרכז מחסום ההפרדה, חייל מס' אחד נכנס לבדוק והמ"צית מסתובבת סביבו מבחוץ.  אחד הפלסטינים הממתינים אומר, כמו רבים אחרים:  "אי אפשר לומר כי כל החיילים טובים או רעים. יש כאלה ויש כאלה."

13:25 – טנדר עומד ונהגו, הבא מהמובלעת הבדואית ליד אלפי מנשה, מצביע בגאווה על בתו הפעוטה המסתובבת לבדה, בלי פחד, מלאת עוז.  אך איזו תקווה יש לה?  בלי מים, בלי חשמל.  "מה אני יכול להגיד לך?", אומר אביה, ממתין וממתין.  כעבור 10 דקות הטנדר, מלא ילדים ושני מבוגרים, מגיע לגדר ההפרדה, וכולו נבדק, אפילו פותחים את הברזנט המגולגל מאחור כי יש לבדוק גם אותו.

13:40 – חייל מס' אחד, ללא דרגות, ניגש אלינו ומבקש כי נזוז. אנו מתחילות לשאול מדוע וחייל אחר מסמן לו, מבקש שיפסיק.

14:00 – אוטובוס גדול, ירוק, כמו של אגד, מסיע את הילדים המבוגרים יותר חזרה מבית הספר.

מעבר אליהו, שער 109

מספר שוטרים כחולים, חיילי משמר הגבול ואנשי בטחון עומדים שם, דרוכים להתנפל על כל רכב ללא מספר ישראלי, או אולי על זה שבו נוסעים ישראלים לא-יהודים.  ואמנם אנו לומדים היום על הגזענות שלוחת-הרסן של חברת האבטחה האחראית על ה"בטחון" כאן, המתבטא בהענשת כל אדם בעל שם ערבי או שנולד בפלסטין, בנוסף לדרישה או "חוק" חדש: יש להציג כרטיס מגנטי בנוסף לאישור.

כביש מס' 55

הרבה גי'פים צבאיים, משטרה כחולה וציוד אחר בכבישים היום.

דיר שאראף

נראה כי יבול הזיתים דומה לזה מלפני שנה – לא טוב.  לאורך הדרך מוסקים זיתים, אך לא במרץ.  נשים רבות עובדות בשטח.

15:00  ג'וברה

המ"ציות הרגילות מבקשות לראות תעודות, וכרגיל אינן מתחייבות, "מסוייגות."  אנו מחנות את המכונית, אומרות לחייל כי עלינו לפגוש מישהו בשער שדרכו חוזרים פלסטינים ישראלים, ברכב בלבד, אחרי ביקורי חברים או בני משפחה בטולכרם. אנו מגלות כי זה שבאנו לפגוש איננו.  בזמן שאנו מחכות ניגשים אלינו שני חיילים ושואלים, בסקרנות אמיתית, על מחסום ווטש. הם שמעו על הנשים "השונאות את הצבא," עד היום לא פגשו בהן, ואינם מאמינים כי בנו מדובר!  אנו מספרות להם מה אנו עושות, ומדוע, ומתרשמות מהתעניינותם הכנה בפעולותניו.

אנו עוברות לשביל להולכי הרגל הנכנסים לטולכרם.  דרך תלולה, מאובקת, מלאת אבנים, יורדת מכביש האפרטהייד לתוך חורשת זיתים, שם מספר פלסטינים ממתינים לחבר שהשתחחר מהכלא.  מכאן יש לנו תצפית שונה בתכלית על שער ג'וברה: מכאן הכביש הסלול עליו עוברים רכבים במהירות נראה רחוק מרחק שנות אור, למרות שהוא רק מטרים אחדים מאתנו. המשתחרר הצפוי אינו מגיע, הפלסטינים ממשיכים להמתין, כהרגלם, אך אחד האנשים מסייע לנו למצוא את האדם לו אנו ממתינים בנוגע להיותו "מנוע."  אך אנו שומעות גם סיפורים על אישורים שבוטלו ללא סיבה, ושוב אנו שמחות כי נשות מחסום ווטש פועלות למען אלה אשר שלטונות ישראל קבעו כי הם "מנועים."  הסיפורים קורעי לב ומזעזעים.  אך זהו אופי הכיבוש, היבט נוסף אשר רבים, ואנו ביניהם, לא בהכרח שמים לב אליו בביקורים השבועיים שלנו בשטחים.