ג'וברה (כפריאת), דיר שאראף (חביות), חבלה, ענבתא, יום א' 12.2.12, אחה"צ

סיכום:  אבל בצהרי היום

אחרי שנים של ביקורים במחסומים בשטחים הפלסטינים הכבושים, ומעקב אחר המתרחש בהם, פגישות עם פלסטינים ובני משפחותיהם והתיידדות עמם, אי-אפשר היה לא ללמוד על האסלאם ואמונות ידידינו ומכרנו.  כבר בתחילת הדרך הבנו כי להיות מוסלמי פירושו להיות "אדם הנכנע לרצונו של אללה."  השתמע מכך כי אסור למוסלמי להתרברב יתר על המידה או להיות מדוכדך מדי.  מותם של אשה ובנה בתאונה בביתם באחד הכפרים ליד מחסום בית איבא הידוע לשמצה, בקרבת התנחלות שבי שומרון, ומפגש היום עם נשות המשפחה, שוב הראה לנו כי כאשר טרגדיה נוספת פקדה משפחה זו, אשר חייה מזמן שובשו שוב ושוב על ידי ההטרדות וההשפלות האין-סופיות של הכיבוש הישראלי, לא מצאנו ייאוש או תסכול אלא סבלנות וענווה.  לו רק יכולנו ללמוד...גם כאשר המצב קשה או טרגי, אסור לתת לו לשתק אותנו.

12:50  שער חלקאי חבלה

קבוצה של מילואימניקים מגיעה מוקדם ברכב ההמר שלהם לצדו הישראלי של המחסום החקלאי, ואחרי זמן קצר מתירים לפלסטינים הממתינים לעבור.  מעברו השני של השער אנו שומעות כבשים פועים, אליהם מגיעים בנו של הפלסטיני שאנו מכירים זה שנים, אותו כינינו "הבוקר" (בגלל כובעו ועיניו הכחולות).  המכוניות והמשאיות הרגילות והפלסטינים מכל הגילים עוברים במהירות.  החיילים האלה רוצים לבצע את העבודה, ומהר.

הדרכים

מכוניות רבות יותר בעלות לוחיות ישראליות (צהובות) מאשר לפני מספר חודשים, או אולי זה רק דמיונינו הפורה?  אולי לא, מאחר ודגלים ישראלים פרושים בכל מקום, ליד ההתנחלויות שאנו עוברות על ידן ועל מגוון אנדרטאות האבן המוצבות בצד כל כביש שבו אנו נוסעות.  מה גם שבצומת ג'ית דגל יהודה ושומרון מצטרף לדגל ישראל.  ליד שבי שומורן – לא רק בכביש החדש המוביל אליו אלא גם בצומת הכבישים 57 ו-60 - מוצב שלט חום רגיל (המסמן מקומות עם שירותי תיירות – עם תומנה של מיטה) מפנה ל"מדרשת שומרון" – מכללת שומרון (עם מעונות) הקרובה.  גוברת התחושה כי יש פה מדינה אחת בלבד, אלא שהמדינה היא ישראלית, לא פלסטינית, למרות שאלה אדמותיהם.  רק דגלים פלסטינים מעטים ובודדים נותרו מתוך התקוות מלפני מספר חודשים להכרה של האו"ם בפלסטין כמדינה עצמאית.

ליד צומת הכבישים 57 ו-60, בדרך לשכם, אוהלי הבדואים שתמיד היו על הגבעות בחורף כבר אינם.  רק כבשים רבים, אך ללא אוהלים כלל, אפילו על ההרים המרוחקים בואך ג'נין.

רכבי המר על כביש 55

13:30  מוסתרים בצד הכביש בחלקו המזרחי של נבי אליאס.

13:33  אחרי שלוש דקות, מוסתרים בצידיו הצפוניים של הכביש.

13:50  רכב המר משטרתי כחול יוצא מהתנחלות קדומים או ממשרדי המת"ק ועולה על כביש 55.

אחרי צומת ג'ית אפשר לראות את הבתים החדשים של התנחלות קדומים. אם מקודם אי אפשר היה לראותם מן הכביש, עכשיו ערימות החצץ הלבן וחומרי הבנייה מוצגות לראווה, כאילו בגאווה, בעוד בתים דו-קומתיים נוספים הולכים ומוקמים.

דיר שאראף

השלטים של מפעל הביוב הממומן על ידי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עוד עומדים, אך לא רואים תעלות או עבודות בצד הזה של הכפר.  יתכן כי העבודות נמשכות ליד מחסום בית איבא לשעבר, אך תפקידינו היום הוא לבקר נשות המשפחה המתאבלות על מותם של אם ובנה בן ה-14.  אנו מבקרות את אם המשפחה, חזקה ואיתנה, מוקפת בנותיה האחרות הנראות חלשות ועצובות מאמן שילדה 13 ילדים ואשר אדמותיה נלקחו על ידי ישראל כבר לפני שנים, ושבעלה נלקח "על ידי אללה" לפני שנתיים בלבד.  אנו עוזבות כדי להמשיך במשמרתנו כאשר נשים מבוגרות אחרות, שאינן קרובות משפחה, מגיעות לנחם.

ענבתא

14:35  דבר אינו יוצא דופן, רק אורות זוהרות ללא כל צורך מאירות את היום הבהיר ממילא ואת המחסום.

לא רחוק מן ההתנחלות מופיע שלט חום נוסף המצביע על מקום בעל עניין תיירותי: עמוד רומי מצוייר ליד המילה "אורוות."

ג'וברה

תור ארוך ארוך של רכבים פלסטינים ישראלים, כולם בעלי לוחיות צהובות, ממתינות לבדיקה האיטית מאוד.  אנו עוברות נגד רצוננו לנתיב הריק של המתנחלים.  היום יש לנו נהג שהוא גבר, ודגל מחסום ווטש אינו מתנופף מן החלון.  בדרך פלא לא מבקשים מאתנו תעודות זהות, או שואלים היכן היינו, ואיפה אנו גרות.  החייל מחייך ואנו עוזבות את השטחים הכבושים ואת ה"עובדות בשטח" הנראות כאילו הן קובעות את קווי המתאר של "פתרון המדינה האחת" יחד עם המשך הכיבוש. האבל יימשך מעבר לשלושה ימים...