חברון, יום ב' 7.5.12, בוקר
לא היה שום דבר חריג בכביש 60. 'שגרת כיבוש' אמרנו לעצמנו.
חברון
עוד יום מייאש, חשבנו, והמשכנו בדיונינו האין סופיים על פעילותנו נגד הכיבוש. האם יש בה טעם? האם הועלנו במשהו למישהו?
שום דבר לא בישר את מה שקרה בהמשך.
התקרבנו לחברון, כשלפתע ראינו שיירה: שלושה רכבי המנהל האזרחי, אחריהם טרקטור גדול ועוד אחד, אחריהם שלושה ג'יפים צבאיים. כוח משימת הריסה - בלי שום ספק.
הם פנו שמאלה אל דרך המובילה לאזור התעשייה של קריית ארבע, הנמצא במבואותיה הדרומיים מזרחיים של העיר. בכניסה לאזור התעשייה יש שער. פעם כל אחד יכול היה להיכנס דרכו, אך עכשיו רק מי שמאשרים את כניסתו הממונעת, או הולכי רגל שרוצים להיכנס לחברון דרך שכונת ג'בל ג'אליס מורשים להיכנס. איזור התעשייה הזה הולך וגדל, הולך ומתפשט. עכשיו יש איזור ב' ואזור ג', ואנשים שגרים בין גרורותיו של הגידול הזה הולכים ו"נחנקים".
נסעה השיירה הזאת, פתחו לה את השער כמובן, ניצלנו את ההזדמנות ובהיותנו "בזנבה" 
הצלחנו גם אנחנו להיכנס מיד איתה.הם טיפסו במעלה הגבעה ואנחנו רצנו רגלית בעקבותיהם. זעקות הייאוש והכעס החלו כבר להישמע, ואנחנו התקרבנו ממש לקהל הנפשות הנוגעות בדבר. "איך כבר הגעתם לפה?" שואל אחד מקציני המנהל האזרחי, וממהר לצלם אותי מצלמת אותו.
הטרקטור ועובדיו החרוצים של המנהל ניגשו אל בוסתן קטן וצעיר ובו קצת גפנים, קצת עצי זית ועוד עצי פרי - משהו לצרכי משפחה או שתיים שגרות שם מימים ימימה. הם עוקרים ושוברים ומעמיסים את העצים על עגלה. דיירי הבית צועקים, מתחננים שיפסיקו, שזו אדמתם עם תעודות. כוח של משמר הגבול מאבטח את העושים במלאכה ומונע מבני הבית לפרוץ אל הבוסתן. הצעירים צועקים ומקללים, הזקנים מנסים להשתיקם, נראה שמפחדים מהתדרדרות שתוביל למעצרם. האמהות חוסמות את הצעירים בגופן. אישה צעירה ואמיצה מתקרבת אל החייל המצלם ומתעד את האירוע ומנסה להעיף את המצלמה. החיילים דוחפים ומכים, מתפתח עימות שנראה קרוב לפיצוץ.שתי חיילות שהגיעו, עומדות מרחוק ולא מעזות להתקרב.
מפקד הכוח - קצין ממוצא דרוזי - מנסה להרגיע ולמנוע עימות אלים. נראה שמבין את חומרת המצב .אולי בגללנו, אולימהבנתו את כאבם, הוא נמנע מלעצור איש מהם. הוא "חוטף" קללות מהם. בשנאה ובוז הם צועקים עליו: "אתה דרוזי! אתה לא מתבייש לעבוד בשביל הצבא הישראלי?!"
אני שואלת את אחד החיילים: "למה הרוע הזה? במההבוסתן הזה מסכן את מדינת ישראל? אנשים רוצים לחיות פה. איך אנחנו מצליחים להקים עלינו עוד שונאים?" הוא מסתכל עלי: "את שואלת אותי?" והולך.....
"כולם מצלמים פה" רוטן חייל אל מול מצלמות הפלסטינים ושלנו.
המצלמות שלהם לא מפריעות לו.
הכל רותח. החיילים מתחילים לדבר ביניהם: "איזה צבא אנחנו! למה אנחנו שותקים להם!". אך בפקודת מפקדם הם סופגים ושותקים עוד קללות ועוד מכות. הנשים קרובות להתמוטטות במאבק לשמור על הצעירים. הקללות שעפות באוויר. טוב שאני מבינה רק קצת ערבית
.
גמרו לעקור והלכו.
גם הכוח הצבאי מתחיל להתרחק. אנשי המקום נראים ממוטטים.
התקשרנו למוהנד מ"יש דין", בקשנו שידבר וישמע את האנשים. העברנו את השיחה לאחד מהם. הם מדברים, ומוהנד מבטיח לדבר איתו גם אחר כך.
הצעירים מסתכלים עלינו. חלק צועקים שנלך, אחרים מסבירים להם מי אנחנו, וחלקם מוכנים לדבר איתנו.ניסינו לבטא את כאבנו ובושתנו והלכנו.
מ. נהגנו, שחיכה רחוק ליתר ביטחון, סיפר ששמע את החיילים מדברים בינהם: "יאללה, נחזור להרביץ קצת?!"
יש לי הרגשה שבלילות הקרובים יהיו שם ביקורי שב"כ ומעצרים.
אני נזכרת בסיפור הכרם של נבות היזרעאלי והמלך אחאב (מלכים א' פרק כ"א). התנ"ך שלנו ידע לספר בלי כחל ושרק על נבזות השלטון.
וידע לשאול "הרצחת וגם ירשת?" לא את הספר הזה ניכסו לעצמם המתנחלים?!
יש כנראה פרקים שדילגו עליהם או שמפרשים אותם כרצונם.
עם "אבנים בלב" נסענו לחברון.אותו דבר הכל.
הלכנו לביה"ס "קורדובה" לשאול לשלומם.המנהלת שמחה לפוגשנו ומספרת כמה מוצלח היה הטיול לגן החיות התנכי, כמה נהנו הילדים שפגשו לראשונה את הים.
אם הבית הצעירה שוב מבקשת ממני שעור בעברית. עד שהסתיים הביקור למדה כמה מילים. המשך יבוא.
משם יצאנו עם קצת חיוך.