זעתרה (צומת תפוח), חמרה (בקעות), תיאסיר, יום א' 3.6.12, אחה"צ

בקעת הירדן, יום ראשון, 3.6.12
משתתפות: נעמי ל., רינה צ. (כותבת)

בצעדים הננקטים במטרה לגרום לבדואים בצפון הבקעה לעזוב את האזור (לאן????) נעשתה קפיצת מדרגה מסוכנת. בשבועיים האחרונים הועמדו למשפט מספר תושבים באישום על כך שהרכבים שלהם נכנסו לשטח אש. הרכבים הוחרמו והוטלו עליהם קנסות בסך 3,000-8,000 ש"ח. כל האזור שבו חיים ורועים הבדואים הוכרז שטח אש. כל תזוזה, כל חלל שהם תופסים, היא עבירה. עכשיו הם צריכים לשלם על כך בכסף שאין להם. אם זו התחלה של טקטיקה חדשה – הם לא יוכלו להחזיק מעמד לאורך זמן.

תושב תיאסיר העובד באחת ההתנחלויות בבקעה, אינו מורשה לעבור במחסום. הוא נעצר כל בוקר לכמה שעות, לפעמים אזוק. מדוע? באיזו סמכות? לפי איזו תקנה? מי נתן את ההוראה? עד מתי? גם הוא אינו יודע. בינתיים הוא מאבד את מקור פרנסתו ופרנסת משפחתו.

נספר על בעיות אפקת מים וחשמל בבקעה (שטח C), ועל שרות רפואי שמספקת הרשות.

ולסיום - סיפור על פרה ועגלתה שחדרו לבסיס חטיבת כפיר.

צומת תפוח - זעתרה- 11.40
הצומת ריק. לא רואים חיילים מלבד בעמדה שממזרח לצומת, ואין בדיקות.

מעלה אפרים - 11.50- אין חיילים. גם כשחזרנו.

מחסום חמרה - 12.15
רוב הזמן ששהינו פה המחסום היה ריק מכלי רכב. אוטובוס ומיניבוס מלאים נוסעים לכיוון מערב (שטח A) לא עוכבו לבדיקות.
בולדוזר צבאי חונה ברחבת במחסום.

מאהל בקרבת רועי -
אשה צעירה חולה כבר כמה ימים. ממנה למדנו על השירותים הרפואיים העומדים לרשותם של הבדואים המפוזרים במאהלים באזור. פעמיים בשבוע עובר אמבולנס עם רופא מטובאס. הם התקשרו למוקד כך שהרופא ידע את מי עליו לבקר. את התרופות שהרופא רושם הם קונים בבית מרקחת פרטי. השירות הרפואי ניתן חינם ע"י הרשות הפלסטינית שהיא, כידוע, בעצמה חיה מנדבות.
כיוון שהבדואים (וגם כפרים מוכרים כמו פורשת בית דג'אן) אינם מקבלים חשמל מחברת החשמל המשרתת את ההתנחלויות, יושבי המאהל קנו קולט שמש המייצר חשמל ב-2000 ש"ח. זה מספיק להם לתאורת האוהל בערב ולטעינת הטלפונים הסלולרים, אבל לא מספיק לטלוויזיה העומדת ללא שימוש.
כדאי לציין שזהו שטח C בשליטה מלאה של מדינת ישראל, שאחראית על מתן שירותים אלמנטריים לכל התושבים, כולל שי רותים רפואיים ואספקת מים חשמל במאה ה-21.

מאהל אחר בקרבת רועי
בעיית אספקת מים היא בעיה קשה במיוחד בבקעת הירדן כשהחום בקיץ מגיע ל-40 מעלות ויותר,וחייבים להשקות את העדרים. מקור מחייתם היחיד. חברת מקורות השואבת את מי התהום בבקעה ,מספקת מים בשפע להתנחלויות, מעט מאוד לישובי הקבע, ולבידואים אף לא טיפה. זו משמעותו הקשה ביותר של האפרטהייד.
הבדואים מעבירים מים במכלים מהמעיינות שהיו בשימושם לפני 1967, ולכן מדינת ישראל לא יכולה לגזול גם אותם. אלא שמחיר המים האלה גבוה מאוד בגלל מחירי ההובלה – במכלים באמצעות רכבים. יש איזה ארגון בינלאומי המסבסד מים למשפחות עניות במיוחד. הקריטריון הוא אבחנה בין בעלי צאן לבין בעלי בקר, כשהראשונים נחשבים עניים יותר. למעשה כולם עניים מרודים. במשפחה שביקרנו היה נציג של אותו ארגון שמשווק להם מים מוזלים (100 ש'ח למיכל במקום 280).הם צורכים מיכל כזה כל 5 ימים.

מחסום גוכיה

זרוע הברזל החוסמת את המחסום שבורה זה כחודש. מחסום זה הוא חלק ממכשול  פיזי הנמשך מספר קילומטרים ממחסום חמרה עד להתנחלות רועי. הוא כולל תעלה בעומק 3-5 מ' ודייק ממערב לכביש אלון, שמטרתם למנוע מעבר כלי רכב מהבקעה לכיוון הגדה, ולהיפך. התואנה היא ביטחונית. והנה עבר חודש מאז נפרץ המחסום ולא קרתה שום קטסטרופה ביטחונית. אפילו לא קטנה שבקטנות. וכמה כסף הושקע במכשול הזה! וכמה סבל  הוא גורם לאנשים שזקוקים למעבר פה ואף אחד לא בא לפתוח להם אותו, כפי שהובטח! שעות הם חיכו שם עם ילדים קטנים.  כמו עוד ישרא-בלופים, התפוצצה הבועה ושום דבר לא קרה.

מחסום תיאסיר- 14.30
פגשנו את נ', קבלן העובד באחת ההתנחלויות בבקעה. הוא והפועלים שלו מגיעים מתיאסיר ועוברים יוםיום במחסום. בימים האחרונים החיילים אינם מאפשרים לאחד הפועלים לעבור. הם מעכבים אותו במחסום 2-3 שעות בבוקר, ואחר כך שולחים אותו בחזרה לביתו. לפעמים הם גם אוזקים אותו. לא ברור באיזו עילה הם עושים זאת. המעבר לבקעה מוגבל רק לרכבים ולא להולכי רגל. כמובן שאף אחד לא הסביר לו על מה ולמה, ועל סמך איזו תקנה. הוא מנסה את מזלו כל יום מחדש, כי בזה תלויה פרנסתו ופרנסת משפחתו. דפנה הבטיחה לברר.

מאהל מול משכיות
תופעה חדשה: לפני כשבועיים נלקח רכבו של א' ע"י הצבא. הוא הוזמן למשפט בבית משפט צבאי בבית-אל והואשם שנכנס ברכבו לשטח אש. יש לציין שכל השטחים בצפון הגדה, מלבד ההתנחלויות, הם שטחי אש. הודעות על כך מפוזרות על עמודי בטון בכל מאהל ובשטחי המרעה. הוא נקנס ב-8,000 ש"ח כתנאי לשחרור הרכב.
כעבור מספר ימים הוחרמו טרקטור ושלושה עוקבי מים השייכים לשלושה תושבים אחרים מהאזור. גם הם עברו אותה הפרוצדורה. הקנס הפעם -3000 ש"ח.
מובן שהמקרים האלה הטילו פחד על כולם. בכל רגע שירצה יכול הצבא להחרים כל רכוש של בדואי – כולם יושבים, עומדים, ישנים, בתוך שטחי אש , 24 שעות ביממה.

פגשנו עיתונאי בלגי שבא לסקר מפעלים שהקימה ממשלתו אך מדינת ישראל מאיימת להרוס אותם , ביניהם גן ילדים ומפעל חשמל.

פגשנו בדואי שפרה ועגלה שלו נכנסו דרך פרצה בגדר של מחנה חטיבת כפיר לפני יומיים. הוא חושש שבלי מים הן ימותו. הוא ניסה לגשת ולדבר עם החיילים אם הם גירשו אותו. הסמ"ר האחראי על החיילים בשער קיבל אותנו במאור פנים, נתן לנו בקבוק מים קרים ודאג שלא ניצלה בשמש (בצהריים כבר חם מאוד). לעצם העניין: לאחר בירורים הוא שלח כמה חיילים לחפש באזור שבו נמצאת, אולי, הפרה, לפי דברי בעליה. הוא יתקשר בטלפון לבעלים אם ימצאו אותה. יש לציין שזה מחנה ענקי והפרה נכנסה לאזור שמור במיוחד ומי יודע לאן הלכה במשך יומיים. בהתחשב בנסיבות, נראה שהוא עשה כמיטב יכולתו. והכל בנימוס. איננו יודעות במה נגמר העניין.

צומת תפוח-זעתרה -17.35
זו פעם ראשונה אחרי זמן רב שלא אירע משהו חריג בזמן ששהינו בצומת.
עם זאת, ראינו כלב ושתי חיילות מיחידת עוקץ, עומדות ומדברות מתחת למגדל השמירה שברחבה. בזמן שהיינו לא נערכו שום בדיקות לרכבים, אבל עצם הימצאותן מעידה שמשתמשים בכלבים לבדיקות רכבים.
במבט על הרחבה מגבוה, מכביש הבקעה, ראינו שהורחב השטח המסוגר מאחורי גדר המתכת הלבנה, שבתוכו התמקמו בביקורים קודמים שלנו חוקרי השב"כ. יש בו שתי חצרות. באחת יש מבנה עם שני קירות גבוהים שנראים מעל הגדר. השנייה ריקה בינתיים, יש בה שער גדול לכיוון מערב, שנראה מהכביש המוביל לת"א.