זעתרה (צומת תפוח), חמרה (בקעות), תיאסיר, יום ה' 26.7.12, אחה"צ

"עיכוב במחסום הוא בעצם הקלה לכבוד הרמדאן"

14.15 – מחסום זעתרה / תפוח - לא מאויש והתנועה זורמת. במגדל התצפית מעל הצומת שני חיילים.
14.30- מעלה אפרים - פתאום הוא מאויש. לרוב הוא ריק מחיילים והפלסטינים מסורבי המעבר במחסומים אחרים, מנצלים מחסום זה (מכיוון שהם תושבי הגדה עפ"י רישומם) ולמרות העיקוף הגדול הם עוברים פה, בלית ברירה אחרת. היום , כשהוא מאויש, ראינו מכונית פלסטינית מסורבת כניסה לבקעה (הבקעה היא חלק מהגדה המערבית ולא יישות פלסטינית נפרדת) והמונית סבה לאחור.

14.50- חסימת גוכיה - מכונית פלסטינית ישנה מקרטעת על צלע ההר ומקפצת מסלע לסלע כדי לעקוף את שער הברזל הנעול. נוסעיה עוברים את השער ברגל וממשיכים בנסיעה מזרחה לגדה אחרי שהמכונית עקפה את החסימה. החיילים לא הגיעו לעצור אותה וגם לא לפתוח את השער (כפי שהיו צריכים לעשות ב-15.00) למעבר פלסטינים. גם הפלסטינים התייאשו זה מכבר ולא הגיעו לחסימה זו. כך מקבעים התעמרויות – מחסום שישראל התחייבה בפני צלב האדום לפתוח שלוש פעמים בשבוע, משום שהוא המעבר היחיד לתושבי הבקעה ממזרח לכביש אלון אל מקורות החיים שלהם (בתי ספר, מרפאות, מוסדות ציבור וחנויות) נפתח באופן אקראי על פי גחמות החיילים, עד שהפלסטינים כבר לא רואים עוד טעם בהמתנה המתישה לבואם, בשמש, ומוותרים.
מעניין שעד לפני כשבועיים השער היה פרוץ במשך למעלה מחודש ולא קרה שום אסון.
עזבנו ב-15.15 כאשר לא הגיעו לפתוח.

15.30- מחסום תיאסיר - תנועה מאוד דלילה, מכונית אחת כל 3-5 דקות. הנוסעים יורדים מהמכוניות ומחכים לקריאת החייל על מנת לגשת למחסום. אבל המעבר הוא ללא עיכובים. מכוניות לכיוון הגדה אינן נבדקות בד"כ.

17.15 - מחסום חמרה – בהגיענו פגשנו נהג טרקטור (עם עוקב מים) כועס, שמספר שהמתין שעה ורבע לעבור מכיוון הגדה (משם הביא מים). הטמפרטורה 43 מעלות!!!. ממערב יוצא מהמחסום עוד אדם שמספר שהחיילים מטרטרים אותם. "בוא", ואז "לך אחורה", שוב ושוב, ולכן לקח להם זמן רב לעבור. אנו סופרות 10 מכוניות ממתינות ממזרח. לאחר הגיענו (אנחנו לא מתקרבות כדי לא לספק לחיילים עוד תירוץ לעכב את האנשים) מתחילים להעביר לאט לאט. לקחנו זמן – 12 דקות לכל מכונית. ממזרח המעבר מהיר יותר אך אין מעבירים לפני שמתקבצות 4-5 מכוניות. התנועה דלילה, כנראה בגלל החום הכבד והצום (רמדאן) ובכל זאת יש תורים. משאית ענק החלה להתקדם לפני שהאדון-החייל קרא לה והיא נשלחת לאחור להמתין להרשאה. הנהג מתקשה מאוד לתמרן נסיעה לאחור. מנסה ומנסה, קדימה, אחורה, וכמעט מוריד את השלט האדום "שטח A", ובינתיים מגיעה משאית נוספת וממתינה . אחרי כ-10 דקות קורא לו החייל בניד אצבע לעבור.
משאית עם חציר המיועד ליריחו מוחזרת לגדה. למה? הנהג מטובאס ולא רשום בתעודת הזהות כתושב הבקעה. והרי רק נהגים מהבקעה רשאים להיכנס אליה ברכבם (למה?). רצים לגייס נהג מהבקעה ומוצאים מישהו מהג'יפטליק, אבל החיילים בכל זאת לא מעבירים אותו ושולחים את המשאית בחזרה לגדה. הנהג המקורי מתרחק מעט, והוא וחברו ממשיכים לחפש עוד נהג, מהבקעה, אולי לנהג השלישי יתירו להוביל את החציר לכבשים הממתינות...
אני מצלצלת לקצין המת"ק האחראי, ח', מישהו חדש. במקום לנסות לפתור את הבעיה הוא מסביר לי שיש המון הקלות לכבוד הרמדאן בבקעת הירדן. "אילו הקלות?" אני שואלת, "הרבה הקלות, אני לא יכול למנות לך את כולן." "למשל? תמנה לי הקלה אחת?" אני מקשה. "מה את חושבת, שסתם יש תורים ארוכים במחסום? כולם באים למחסום כי שמעו על ההקלות!" הוא מצהיר. וכך מסתבר, שעיכובים ממושכים במחסום, בחום גיהנום, הם בעצם הקלות. ואנחנו לא ידענו!!
עד שעזבנו ב- 18.45 לא הצליח נהג המשאית לעבור, אבל הוא ניסה עדיין להשיג נהג מקומי (מהבקעה) אחר שיעביר עבורו את החציר. כל בקשותינו לקצין המת"ק נפלו על אזניים ערלות וחשנו שאנחנו לא יכולות לעזור באיזשהו אופן.

18.45 – מעלה אפרים – לא מאויש אך ראינו חיילים מסתובבים סביב הפילבוקס. בעצם, נהג המשאית יכול היה לעבור מכאן, אלא שזה עיקוף עצום עבורו – לחזור לשכם, לחצות אותה ולהדרים עד כאן. אין בגזירה זו שום בסיס ביטחוני אלא התעמרות פשוטה נוספת בפלסטינים. גם ברמדאן.