חמרה (בקעות), מעלה אפרים, תיאסיר, יום ד' 22.8.12, אחה"צ
תקציר:
עוד פרק של מניעת מים
.
"הקלות במחסומים".
טיהור אתני.
12.45 – מעלה אפרים – 2 חיילים במחסום. המתנו 10 דקות אך בשעה הזו לא הגיעו מכוניות פלסטיניות.
בין גיתית למכורה, ליד המשאבות של חברת מקורות יש בריכת מים. במשך שנים היו מגיעים הנה רועים עם עדריהם. עד כמה שאני ראיתי, זה המקום היחיד בצפון הבקעה בו ניתן להשקות את הצאן. המים באו, במשורה, מאותם מים שמקורות חומסת מהפלסטינים, מהמשאבות שליד הבריכה. הקצאה במשורה אך חיונית מאוד.
לפני חודש סגרה מקורות את הברז. לא עוד יוכלו הרועים מהאזור להשקות כאן את עדריהם. בחום הצהריים ראינו עדרים רבים מכונסים בצל עם רועיהם. כשניגשנו נוכחנו שבכל זאת יש מעט מים בבריכה ושמחנו על שמקורות בכל זאת התרצתה והחליטה שסגירת הברז הייתה אכזרית מדי.... אבל מייד התברר לנו שלא מניה ולא מקצתיה – הפלסטינים מביאים מים מהגדה בעוקבים ושופכים אותם לבריכה כדי שלצאן תהיה גישה נוחה יותר למים.... עמדתי המומה - האם אין גבול לאכזריות הכובש כלפי אדם וחיה? (את טל, לעומת זאת, שום דבר ממעללי הכובש כבר לא מפתיע!).
13.2- מחסום חמרה – עשרות אנשים נדחקו ל"סככת ההמתנה" הלוהטת, ואחרים (נשים וילדים) מפאת חוסר מקום כרעו והסתופפו בריבוע של צל שהטיל שלט צבאי. שעה וחצי הם ממתינים למכוניות מהם ירדו (ועברו את המחסום ברגל) שיעברו במחסום. טילפנו למג'ד – נגד המחסומים של המת"ק. אין תשובה (אח"כ אמר לנו מישהו שהוא עזב, וזאת 3 ימים אחרי שאמר לרינה שהוא נותן את מספר הטלפון שלו לפלסטינים כדי שייעזרו בו). צילצלנו למת"ק וכעבור 5 דקות החלו המכוניות לעבור. ג'יפ חדש אולץ לעצור בצד ולפני שהספקנו לשאול את הנהג מה הבעיה, הוא סורב מעבר ונאלץ להסתובב ולחזור לכיוון הגדה.
10 איש נותרו, הם ממתינים למונית שנהגה מפורוש בית דג'ן עובר פה לפחות 10 פעמים ביום. עכשיו החליטו החיילים שתעודת הזהות שהראה להם איננה שלו. עוד עוברים במחסום מופתעים מכך שעצרו את נהג המונית, כי כולם מכירים אותו כנהג הקבוע באזור. כולם חוץ מהחיילים, מסתבר. שוב צילצלנו למת"ק ואחרי עוד חצי שעה (שעתיים מאז שעוכבה) הרשו החיילים למונית ונוסעיה להמשיך. כ-10 דקות לפני ששוחררה המונית החליטו 2 מנוסעות המונית שנמאס להן, והן חזרו אל המחסום עצמו עם ילדיהן כדי ללחוץ על החיילים על מנת שיניחו להן ולנוסעים האחרים להמשיך. הן פסעו לעבר החיילים על הכביש ופשוט נעמדו באומץ לידם, בלב המחסום, וסירבו לעזוב.
הגיע בחור בשם רון מה"קרן לשיתוף פעולה כלכלי" ושאל אם נכון שהוסרו כל ההגבלות על כניסת הפלסטינים לבקעה. אמרנו שלפני 10 דקות נשלחה מכונית חזרה וסורבה מעבר, אך איננו יודעות את הסיבה. כמו כן סיפרו הפלסטינים שבימי החג אכן הוסרו ההגבלות אך החיילים במתכוון בדקו באיטיות והיו תורים ארוכים מאוד (שעות של המתנה) כל החג. זו טענה ששמענו שוב ושוב מפלסטינים שפגשנו במשך היום. אך רון היה מעוניין אך ורק בהגבלות ולא בעיכובים ולכן צעד אל החיילים במחסום ועמד איתם כעשר דקות (אם אנחנו היינו הולכות לשם , יש להניח שהיו סוגרים את המחסום ומעכבים עוד יותר את הפלסטינים). כשחזר , הודיע שההגבלות, כמו כניסת רכב של תושבי הגדה, אכן הוסרו. אלא שהחיילים מעדיפים שהפלסטינים לא יידעו על כך.
14.30 – מחסום תיאסיר. אין עיכובים והמעבר מהיר. פלסטינים שדיברנו איתם אמרו שבעיתונות הפלסטינית פורסם שמחסום חמרה הוסר. מצד שני על הסרת ההגבלות הם לא ידעו, אך אמרו לנו שאכן החיילים לא ביקשו לבדוק רשיון רכב (כדי לראות האם היא רשומה ע"ש תושב הבקעה). גם הם סיפרו על עיכובים ממושכים בחג וכן שפעמים רבות מעכבים את אחד הפועלים, אוזקים אותו ואחרי כמה שעות משחררים אבל לא מאפשרים לו לעבור במחסום.
אצל משפחת בשאראת משבט חדידיה שמענו שבלילה ה-15 לרמדאן (בין הרבעי לחמישי באוגוסט) הגיעו 8-9 חיילים בג'יפ וערכו חיפוש במאהל. טענו שמחפשים נשק. הפכו את כל החפצים ונברו בכל הדברים הכי אינטימיים, פיזרו לכל רוח את המסמכים יקרי המציאות שמשפחה שומרת בארגז מיוחד, ומשלא מצאו דבר (ברור - אף אחד מבני המשפחה מעולם לא היה מעורב באיזשהו מעשה של אלימות), עזבו. את הזעם והעלבון השאירו כמתנת חג.
המשפחה יצאה מגדרה משמחה לקראתנו ואף אנחנו התרגשנו- לא התראינו כבר כמה חודשים. אולם כאב לי לשמוע שהבן ע' אשר ניהל את כל משק החי, עזב עם אישתו הטרייה, ועבר להתגורר בגדה. במשך שנים מתעללת המדינה במשפחה זו – פעמים אין ספור הרס הצבא את מאהלם, הבאר ששימשה אותם נחסמה על ידי ישראל והם נאלצים להביא מים מעין אל בידה בהוצאה ניכרת. פעם היו מעבדים את השדות שליד המאהל, עכשיו, במיקרה הטוב, הם יכולים לנסות לגדל אספסת וקצת חיטה – בחורף, תלוי בחסדי שמים. ילדיהם עוזבים את הבית בגיל 5 ועוברים לקרובי משפחה בגדה, משום שישראל מונעת מהם חינוך באיסור על בניית בית ספר ובסגירת נתיב הילדים לבתי ספר קיימים בחסמים, תעלות והררי עפר.
אבי המשפחה, מנהיג חדידיה, איש חזק ונחוש להאבק על אדמתו, אמר פעם "אדם ימות, ולא יעזוב את אדמתו!!" אך הצבא מכביד את ידו והבן ע' נאסר פעם אחר פעם – פעמים נאזק והושאר במחסום שעות ארוכות, פעמים נלקח למחנה הצבאי, הוכה קשות, ושוחרר במרחק קילומטרים בחצות ליל. ראיתי את סימני המכות על גופו, וראיתי אותו לפני חצי שנה, לאחר אחד המעצרים הללו – הבחור נראה בטראומה, לא דיבר ולא הביט בנו. שקוע. לפני חודשים אחדים היה חולה ולא הותר לו לעבור במחסום כדי להגיע לרופא. וכך פעם אחר פעם, ובכל פעם ראיתי אותו שפוף יותר, מנותק יותר. אחיו הגדולים עזבו מזמן וגרים בגדה. עכשיו כשל כוחו של ע' וגם הוא עזב. וכך, בן אחרי בן. ואבו סאקר נשאר ונלחם. אבל הוא כבר לא ילד, עבר כבר את ה-60, ומי ימשיך ? וכך אנחנו חוזות בטיהור אתני – לא עם משאיות או אוטובוסים, אלא בתיחכום רב, בהתעמרות קבועה, יום-יומית, בכל תחומי החיים החיוניים.