גוכיה, חמרה (בקעות), מעלה אפרים, יום ה' 24.1.13, אחה"צ

תקציר– עוד הריסות בתים, הריסת חיים – "טרנספר מרצון".

11.45 - מעלה אפרים – לא מאויש.

12.15 – מחסום חמרה – מאויש בחיילי מילואים, 2 מהם ניגשים אלינו כאשר אנו בצומת. חביבים אלינו, מדיווחי פלסטינים - הרבה פחות חביבים אליהם. פלסטיני ששוחחנו עימו ארוכות נחקר על ידי החיילים ונבדק למשך זמן ממושך כאשר עבר לכיוון שכם .

עד היום, ובמשך זמן רב פלסטינים בדרכם לשטח A לא נבדקו. היו צריכים לחכות לנפנוף ידו של החייל , אבל אחר כך חצו את המחסום באין מפריע. עכשיו עוצרים כל מכונית שלישית, בודקים תעודות זהות, פותחים דלתות, מחטטים, מורידים ארגזים וכו'. התהליך הוא איטי ומצטברים תורים של 8 מכוניות על כל בדיקה כזו.

מכוניות שבאות מהגדה לבקעה נבדקות, אבל מותר להן לעבור אחרי שהנוסעים  יורדים ונאלצים לעבור ברגל את המחסום, ובתנאי שלא יידרש מישהו ל"חקירת שב"כ".

מחסום גוכיה – השער נעול. עד האימון הבא בו ישבור איזה טנק צה"לי את השער.

הריסות בתים - קיבלנו טלפון שבג'יפתליק הורסים בתים וגם בחמאם אל מליח. בג'יפתליק הרסו 3 מבני מגורים ומבנה אחד לחיות (על פי דיווחי OCHA).

בחמאם אל מליח פגשנו זוג קשישים, שאנחנו מכירות זה שנים, עומדים חסרי אונים בינות ליריעות ניילונים זרוקות, עמודי אלומיניום עקורים ומכופפים, וריבוע קרקע מהודק וחשוף שניכר שהיה שם בית. לפני שבוע, ב- 17.1 התנהלה הריסת בתים מאסיבית. צה"ל הרס שם את אוהל המגורים של הזוג (שילדיהם עזבו זה מכבר את האזור, שניים מהם, בן ובת מתגוררים בישראל), לאחר יומיים, בשבת !! 19.1, הוציאו שלטונות הכיבוש צו של שטח צבאי סגור למשך כמה ימים. לאחר שביטלו את הצו, הביא הצלב האדום אוהלים. היום לקח הצבא את האוהל של הצלב האדום ואת כל תכולת האוהל – מעט המטלטלין של זוג הקשישים, כדי שחלילה הם לא יוכלו לשקם את חייהם. שעת אחר הצהריים, הזוג עומד חסר אונים ליד הריסות ביתו - אין להם אוהל, אין להם חפצים, וכנראה שאין גם מי שיעזור. האישה הזדקנה בשבוע האחרון ב-30 שנה. זרועהּ שבורה (היא נפלה) ונפוחה מאוד. כסף לתרופות - אין, ואנחנו התביישנו להציע. איך יעברו את הלילה הקפוא ללא גג וללא מזרון?

לפני 5 חודשים נתקעתי ליד המאהל עם מכוניתי שלא התניעה וחיכיתי בחום הצהריים שעתיים לגרר. כל אותו הזמן רצה אותה אישה הלוך ושוב מהטאבון המשפחתי אלי עם קומקום תה, והפצירה בי לשתות כדי שלא אתייבש. ועתה , אני לא ידעתי איך אוכל לעזור לה במצוקתה.

המראה האופייני להריסות - ניילונים פזורים ומוטות מכופפים וערימות של חפצים וניירות – חוזר על עצמו, אבל הגב השחוח, המבט המבולבל, האבוד, הדמעה בזווית העין הם משהו שאי אפשר לשאת. את מחפשת מילת תנחומים, משהו מעודד, ואיך יהיה לך, את שלא יודעת מה זה להישאר פתאום חשופה מול העולם, בבקיץ בוער או בחורף קפוא, זקנה או ילד – העולם עוצר את מהלכו ואין עוזר. 

על יד הריסות המאהל, ממזרח לבית האבן של חמאם אל מליח, יש מאהל חדש. כ-10 אוהלים ודירים לצאן חדשים. אנחנו מבררות - אלה חלק מהמגורשים מתחילת ינואר (דו"ח בקעת הירדן 3.1.2013) שגורשו למשך הלילה לשם תימרון צבאי והחליטו להישאר כאן, במקום בו חנו , גם כאשר כבר הותר להם לחזור הביתה. מזלם, אולי, כי רוב המאהלים באזור בו היה התימרון נהרסו על ידי הצבא ב-17.1.03.

בדרכנו הביתה אנחנו רואות חיילים רבים המגיעים לבקעה ויורדים מאוטובוסים.

16.30- מעלה אפרים – לא מאויש.
|

תוספת מאוחרת: 27.1. – דיווח טלפוני (שמו ומס. האלפון של המדווח שמורים עמי) – לפני יומיים לקחו מוטות וחומרי בניין אחרים מטנדר שהגיע מאזור טובאס. החיילים השליכו אותם ליד הכניסה לבסיס והם עדיין זרוקים שם. אף אחד לא מעז להתקרב לבסיס ולהשיב לעצמו את החמרים יקרי המציאות.

היום לא נתנו החיילים לתושב עין אל בידה שבצפון בקעת הירדן לעבור עם הטרקטור שלו, משום שהוא הביא עימו אוכל  לבהמות. אמרו לו – או שתשאיר את האוכל כאן או שתחזור לכיוון טובאס. ומאיפה יביא מזון לבהמות ? כל צרכיהם השל תושבי הבקעה מגיעים להם  ממרכז הגדה.