עזון, יום ג' 12.02.13, בוקר
9:30 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין
9:50 מעבר אליהו.
מכונית משטרה חונה בצד. זרם דליל של מכוניות פלשתינאיות, עוברות ללא בעיות.
10:00 דרך נבי אליאס לעזון.
התחלנו בעזון בשל ידיעות על אי שקט ששורר שם בימים האחרונים ומשם תכננו לעבור בעוד מספר כפרים. התכנית לא יצאה אל הפועל. תוך כדי המפגש המטלטל עם מנהל בית המועצה, חברו מוחמד וראש הכפר, ידענו שלא נוכל להתנתק ועלינו לשמוע את סיפור עזון כולו.
הפגישה התנהלה באווירה של פתיחות ואמון, במידה רבה בזכותו של נאדים, שלא רק תרגם אלא גם נטל חלק פעיל בשיחה.
עזון – סאגה של כפר תחת כיבוש
במסגרת הפעילות במחסום ווטש אנחנו שומעות לא פעם תיאורים קשים על עוללות הכיבוש, אך מקבץ כזה של סיפורים ואירועים הוא פשוט מזעזע.
הכניסה לעזון מתעתעת: המחסום בכניסה פתוח, הרחוב הראשי הומה פעילות. החנויות ברובן פתוחות, תנועת המכוניות משתרכת לאיטה. ליד בית המועצה שלט צבעוני מקרמיקה ועליו ציון המרחק ל-JERUSALEM– 47.45 ק"מ בדיוק. ליד השלט – חנות קטנה של חלפן כספים. חזיון די נדיר בכפר בגדה. בית המועצה עצמו, בן שלוש קומות, מטופח מאד, בולט בניקיונו. בקומה השנייה אולם מרווח להתכנסויות, יכול להכיל 50 – 70 איש. אנו עולים לחדרו של המנהל. הוא ביחד עם חברו (בהמשך מצטרף גם ראש המועצה) פורשים לפנינו את סיפור הכפר תחת הכיבוש הישראלי:
בשל המיקום האסטרטגי שלו – ביום בהיר ניתן לראות מרחוק אזורים בתוך ישראל – נבחר המקום בתקופת השלטון הירדני לשמש כמחנה צבאי. המיקום הזה הוא כיום בעוכריו של הכפר, סיבה טובה להיותו מוקף מכל עבריו בהתנחלויות ולהתנכלויות בלתי פוסקות מצד הצבא, שחסם את הכביש שדרכו נהגו תושבי עזון לנסוע לשכם. כדי להצר עוד יותר את חופש התנועה של התושבים, מתוכנן כביש מאלפי מנשה עד למעלה שומרון. לפלשתינאים הובטח שעל הכביש החדש ייבנה גשר. וכמקובל, כלי הרכב של המתנחלים ינועו על הגשר והפלשתינים מתחתיו. בינתיים, עמוד חשמל ענק הוקם כבר על תוואי הכביש ומעורר חששות אצל התושבים.
הכפר עזון, על 13.000 תושביו נחשב בעיני הצבא ל"מסוכן" ולכן המעורבות הצבאית אינטנסיבית שם במיוחד, בימים ובלילות.
לדברי המארחים שלנו, על פי נתונים סטטיסטיים, 40% (!) מכלל העצורים בגדה הם תושבי עזון. כאשר אדם נעצר, עומד למשפט, מרצה עונש ומשוחרר לבסוף - העונש שלו הופך להיות קולקטיבי: כל בני משפחתו הופכים להיות "מנועים ביטחוניים". ככאלה, כפי שידוע, אין להם אפשרות לעבוד ולפרנס את משפחתם. למעשה, כמעט בכל בית בכפר יש בני משפחה המסומנים כ"מנועים". לכן, יש בעזון אחוז גבוה במיוחד של אבטלה בהשוואה לכפרים אחרים בגדה.
זאת – ועוד: לפני הכיבוש אדמות הכפר מנו 24.000 דונם. כיום נותרו בידי תושבי הכפר 8000 דונם בלבד. הם כוללים גם את השטח הבנוי שעליו ניצבים בתי הכפר, וגם את האדמה החקלאית שחלקה הגדול נמצא מעבר לגדר. מי מעבד את האדמה החקלאית? היות ורוב בני המשפחות הם "מנועים" ואינם יכולים לעבור את הגדר בדרך לאדמתם, האישור לעבד את האדמה ניתן ל"אבי המשפחה", בדרך כלל אדם זקן שתש כוחו. בתקופת המסיק מגלה הצבא נדיבות ומעניק אישור גם לאשתו הזקנה שגם כוחה תש. ( עזרת המתנדבים לכפר בתקופת המסיק היא קריטית. בלעדיה, גם ההכנסה הזעומה מהיבול תישלל מהמשפחות).
האם בכך מסתיימת שורת ההתנכלויות? למרבה הצער, עדיין לא. הצבא לא מוותר על הריסת מבנים שנועדו לתת קורטוב של טעם לחיים הקשים.
לפני מספר שנים יזמה העיריה בניית בריכה וגן שעשועים קטן וצבעוני לילדים. ביום חנוכת המבנה, מיד לאחר תום האירוע החגיגי, עלה בולדוזר והרס הכל. מדוע? "כי המיתקנים נבנו על שטח "C". עד עתה לא התקבל אישור לשקם את האתר ה"מסוכן".
יוזמה נוספת הייתה הקמת מגרש כדורגל. מזיק למישהו? נראה שכן. האמר צבאי ניצב בדרך קבע ומונע גישה. יתר על כן: לעיתים משתמש הצבא במגרש כמסלול נחיתה למסוקים.
ואם על הרס מדובר: לפני מספר שנים קבלו 20 בעלי בתים צווי הריסה, בטיעון המוכר שהם נבנו על שטח "C". וכאן ציפתה לנו הפתעה גדולה: מי עורך הדין שמטפל, תמורת שכר כמובן, בביטול רוע הגזירה ? מתנחלת מקדומים בשם בתיה. הכיצד??? התשובה אינה ברורה. "קבלן שבצע עבודות בקדומים המליץ עליה".... הבטחנו לבדוק אפשרות של בירור ועזרה ב"יש דין".
אולם, כל ההתנכלויות שתוארו לפנינו מחווירות אל מול התופעה החדשה יחסית:
לאחרונה נתפסים ילדים, בני 12 – 16 לערך ברחוב, באמצע היום, ע"י חיילים, כנראה באופן רנדומאלי. הם מועלים בכוח לרכב צבאי שעוזב במהירות את הכפר. כאשר הילדים אינם חוזרים לביתם במשך שעות ארוכות, והחיפושים אחריהם עולים בתוהו, פונים ההורים המבוהלים לצלב האדום בבקשה לאתר אותם. לאחר חקירות מסועפות מתברר שהילדים נעצרו באשמת "יידוי אבנים" (למרות שלא נתפסו בשעת מעשה), ובעוד ההורים מחפשים אחריהם , הם נשפטו כבר למספר שנות מאסר והושלכו לכלא (אגף 2 בכלא מגידו, או כלא תל מונד.) עדות ממקור ראשון: בן אחיו של מוחמד, בן 16, נשפט ל-10(!) שנים.
מפתיע מאד, שלאחר התיאורים הקשים של הסבל והרוע שהם סופגים מסוגלים מארחינו להצהיר על רצונם בשלום. מ. שבילה 6 שנים בכלא ישראלי ומאז שהשתחרר הוא "מנוע" ומחוסר עבודה: "כמובן שאחרי כל התנכלויות הצבא והמתנחלים יש שנאה. אבל צריך להתגבר. חייבים לחיות ביחד. אין ברירה. חייבים להגיע לשלום". ראש המועצה שמשפחתו גורשה ב-48 מכפר ליד רעננה, והוא עצמו בילה 16 שנים בכלא: "כמובן שצריך שלום. טוב שיהיו שתי מדינות זו לצד זו, אבל אנחנו לא נוותר על האדמה ששייכת לנו. שהמתנחלים יחיו בתוך המדינה הפלשתינאית". לו יהי.