בידיה, מסחה יום ג' 16.7.13, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
תגיות: 
צופות ומדווחות: 
נורית פופר, תקווה טבצ'ניק, נעמי בנצור (מדווחת) ברכב נאדים
16/07/2013
|
בוקר

9:00 תחנת הרכבת ראש העין

9:30  עיר המחוז בידיה.

עיר סואנת. ברחוב הראשי בתי מסחר פתוחים, לחלקם חלונות ראווה מרשימים. במרכז נמצאות גם מספר חנויות "אקססוריז" לנשים שלא היו מביישות במבחר שהן מציעות חנויות תל אביביות ממוצעות. לא מכבר התקיימו במקום בחירות למפלגת "התקוממות" (בתרגום חופשי) וכרזות עם תצלומי המועמדים ניבטות מכל עבר.

ככל עירייה מחוזית גם עיריית בידיה מטפלת בתשלומים, בבעיות ובבקשות של תושבי המחוז כולו. ואכן, פנים מבנה העירייה מותאם לתפקידו: הוא פונקציונאלי ומאורגן היטב. שילוט מכוון את התושבים לדלפקים השונים. מעל מספר דלתות מתנוססים שלטים בשפה האנגלית:  "Public Relations", "Mayor".

אנו נפגשים עם ראש העיר. המשרד שלו מצוייד היטב ומרוהט ברוחב לב. הוא עצמו מדבר עברית  שוטפת, זכר לימי עבודתו כקבלן בתחומי ישראל. נראה שהפגישה אתנו היא עבורו הזדמנות לשפוך את לבו על המצב, ויש לו בטן מלאה: הוא זועם על השימוש החוזר של ממשלת ישראל במילה "בטחון": "מי שלא גונב לא צריך לדאוג לביטחונו. ישראל גנבה את האדמה הפלשתינית ולכן היא כל כך חוששת לביטחונה". כאב לחמישה ילדים הוא מאמין בדרכו של אבו-מאזן, דרך השלום. אבל,  איך נראים חיי היום-יום. בעיני הילדים, שאפילו לא ניתן לקחתם לטיולים?  ישראל מונעת מהפלשתינאים חיים של כבוד: "מתייחסים אלינו כמו אל כלבים". והוא פסימי לגבי העתיד: "הסוף הוא שחור". לדבריו, בקר במספר מדינות ערביות והוא מלא קנאה לגבי חיי היומיום שלהם בהשוואה לחיים בשטחים.

"מה אנחנו בסך הכל רוצים? שיהיו גם לנו את הדברים הקטנים שנותנים אפשרות לחיות בסדר, כמו שבני אדם צריכים לחיות". מילים מכמירות לב.

ומה קורה בעיר בת 12.000 התושבים?

אדמה:

מתוך 22.000 דונם אדמה, נשארו כיום 2000 דונם שבהם מותר לבנות. גם בבידיה  הגבול בין שטחי Bו-עובר בתוך העיר. והאבסורד: לעירייה מותר לאסוף אשפה בשטח בלבד...חלק גדול מעצי הזית של התושבים נמצא בשטחים שהופקעו, מעבר לגדר. לא בכל שנה מקבלים בעלי הקרקע אישור למסוק את הזיתים.  עזרה במסיק תתקבל בברכה.

תחבורה

הבעיה הקשה של התושבים היא המחסומים בדרך לשכם או לג'נין. הבעייה בולטת במיוחד בתקופת הרמדאן, שבה אנשים רוצים לנסוע לערים הגדולות. ההתנהגות הגסה של החיילים ומשך זמן העיכוב מכעיס ומעליב את האנשים במחסומים. אם היו מבטלים, או לפחות מקלים על המעבר החיים היו קלים יותר. 

מיםinfo-icon

טנקר גדול הממוקם בסביבה מספק מים גם לישובים הפלשתינאים וגם להתנחלויות על פי מפתח של 25%  לפלשתינאים, 75% להתנחלויות. זאת ללא קשר לגודל האוכלוסיה. ובידי מי נמצא המפתח לטנקר? בידי היהודים, כמובן.

תעסוקה

חלק ניכר מהתושבים עובדים במקום: מורים, שוטרים וכד'. כ-40% עובדים בישראל. רק לחצי מהם יש אישורי כניסה. והאחרים? מסתדרים... עירית  המחוז מספקת גם שירותים סוציאליים ל- 250 משפחות מעוטות יכולת. הן מקבלות חשמל ומים בחינם, ותמיכה כספית בסך 700 ₪ לחודש.

שירותים ציבוריים

בבידיה שמונה בתי ספר: שלושה לבנים, שלושה לבנות ושניים פרטיים. האוניברסיטה בעיר מונה 1200 סטודנטים.

בעיר פועלות שתי מרפאות. מדי פעם מגיעים רופאים לזכויות אדם.

 

11:00 מסחה

אנו נפגשים עם קבוצת אנשים, ביניהם הממונה על המים, רואה החשבון של הכפר ומורה. שני הנוכחים האחרים הם המתורגמנים.

אדמה

מתוך אדמות הכפר הופקעו 6000 דונם. לכפר נשארו 2800 דונם. על האדמות שהופקעו נטועים עצי זית. בתקופת המסיק מאפשר השלטון הישראלי רק לנציג אחד ממשפחה נגישות לעצי הזית. בכל שנה התושבים נתקלים בקשיים רבים כשהם מבקשים אישורים למעבר דרך השערים החקלאיים (שנפתחים רק בתקופת המסיק, לחודש בשנה). אחד הנוכחים בפגישה מספר שברשותו רישיון שתוקפו פג במרץ השנה, בלא אפשרות חידוש, בעוד שתקופת המסיק  תתחיל בעוד מספר חודשים. אנו מקבלים בקשה: האם נוכל להושיט עזרה בקבלת אישורים ליציאה למסיק? הם מוכנים להעביר רשימה .

מי יושב על אדמות הכפר שהופקעו? ההתנחלות אלקנה.

תחבורה

בשעתו הובטח לכפר שייסלל מעבר דרך אלקנה לישראל. ההבטחה לא קוימה. אנשים שצריכים להגיע לישראל חייבים לנסוע למרחק רב עד קלקיליה ולעבור מדי בוקר את החוויה הקשה של המחסום.שם.

כאשר אנו מנסים לקבל מידע על החיים בכפר, מסתבר שאין כל כך נכונות לחלוק אתנו מידע."הכל דבש"...:

בטחון

כיום המצב השתפר. כניסות הצבא לכפר הצטמצמו, אין בעיות עם המתנחלים באזור. כיום גם לא נותרו

בבתי הסוהר אנשים מהכפר.  

מים

המים מגיעים ממקורות .אין בעיה של חוסר מים . הכמות בהחלט מספקת.

תעסוקה

חלק מאנשי הכפר עובדים בישראל. חלק אחר – בהתנחלויות.

שרותים ציבוריים

בכפר שלושה בתי ספר, שתי מרפאות. רופא מגיע שלוש פעמים בשבוע.

 

גולת הכותרת הקיץ היא קבוצת מתנדבים – סטודנטים אמריקאיים שהגיע לחודש, גרים בכפר , מלמדים אנגלית לנערים ויוצאים עם ילדים לטיולים.

 

בדרך חזרה אנו עוצרים לראות את הגדר המקיפה את הבית הבודד הגובל באלקנה ואת השלט :"ברוכים הבאים למדינת עלי עומאר" (שעליו כבר סופר באחד הדו"חות)

12:30 חזרה לראש העין.