עופר - עסקת טיעון, יידוי אבנים
כמה דקות אחרי שהגענו נכנסו אחרוני בני המשפחה של האסירים למתקן. חכינו כרבע שעה עד שפתחו לנו את השער. כשהגענו לאשנב בדקו אם יש לנו אישור (שמי – דבר שמיותר!) להיכנס.
באולמה של השופטת שרון ריבלין-אחאי:
התובעת: עו"ד בתיה פיטריו
רוב הנשפטים היו נערים.
עז- א-דין אבו שמאע, יליד 1997. ממחנה הפליטים אל ערוב.
הסנגור: מוחמד שאהין
נאשם ביידוי אבנים ובהשתתפות בהפרת סדר המונית. במסגרת הסדר טיעון נגזר עליו עונש מאסר של 75 יום (חופף לתקופת מעצרו), קנס בסך 1000 ₪, ומאסר מותנה של 5 חודשים למשך 4 שנים, אם יואשם בעבירה של יידוי אבנים.
הטיעונים "להקלה בעונש": עברו הנקי, הודאתו בביצוע העבירה וגילו הצעיר בעת ביצועה ( היה פחות מבן 14 באותו הזמן). חשוב לציין שבטיעונים להסדר נאמר גם שהיו קשיים ראייתיים בתיק. האומנם קשיים ראייתיים אינם עילה לביטול האשמה???
לדברי אביו הואשם בהשתתפות בהפגנה ב"יום הנכבה", נעצר שבוע לאחר "יום הנכבה" ועצור חודשיים וחצי (לוח הזמנים הזה לא ברור לנו, מאחר שיום הנכבה חל ב 15 במאי).
זכריה אבו עיישה, בן 16 - מבית לחם.
הסנגור: מוחמד שאהין
על פי כתב האישום המתוקן הוא מודה ביידוי אבנים וזריקת בקבוקי צבע לעבר כוחות הביטחון ויידוי בקבוק תבערה בחודש מרץ בשנה שעברה.
עוה"ד טען שלמרות העבר הרלבנטי של הנאשם מדובר בנאשם שהוא קטין. השופטת אמרה לנאשם שבפעם הקודמת טען שנגרר אחרי חברים והבטיח שלא יחזור על מעשיו, וכעבור שנה הוא שב וחוזר עליהם. מסתבר שב – 12.4.2010 הורשע הנאשם שיצא עם חברו לבצע פיגוע דקירה. הנאשם טען אז שחברו איים עליו והכריח אותו לבצע את המעשה. הוא טען שלא התכוון לפגוע באיש. על עבירה זו נגזרו עליו 12 חודשי מאסר בפועל ו-12 חדשים על תנאי, שהם ברי הפעלה היום. השתחרר לפני שנה.
היום אישרה השופטת את הסדר הטיעון שהגיעו אליו הצדדים בהתחשב, מחד גיסא, בעברו הרלבנטי של הנאשם ובעובדה שהעונש הקודם המשמעותי לא היה בו כדי להרתיעו, ומאידך גיסא התחשבו בעובדה שמדובר בקטין שאישיותו טרם בשלה, שחבריו שהיו שותפים לעבירה היו דומיננטיים ומבוגרים ממנו. הודאתו באשמה היוותה אף היא טיעון ל"הקלה בעונשו". נגזרו עליו 15 חודשי מאסר בגין תיק זה ובגין הפעלת המאסר המותנה, יירצה 3 חודשים בחפיפה לעונש שהושת עליו היום. ובנוסף יירצה 9 חודשים. סך הכול 24 חודש. השופטת אמרה שמדובר בעונש מקל על העבירות החמורות שבהן נאשם, אך אין לומר ששנתיים מאסר הן עונש קל לנער בגילו.
הנער הגיב בפנים חתומות. אביו שישב לידינו אמר לו בקול מאוד חם ומרגיע: יש לך עכשיו שנתיים, תלמד עברית, תלמד את הקוראן, תדבר עם אלוהים. תנצל את הזמן.
לנו אמר האב שהאשמה איננה נכונה.
עומר מוחמד אל רחמן, בן 14.5 - ממחנה הפליטים קלנדיה
ועאצר עבד אל חכים שחאדה,בן 14.5 - ממחנה הפליטים קלנדיה
הסנגורית: אחלאם חדאד
הדיון התנהל בעניינם של שני הנערים יחד.
במסגרת הסדר טיעון שהתקבל על ידי בית המשפט, הורשעו הנאשמים על פי הודאתם בכך שטיפסו על סולם ועברו את החומה וחדרו למתחם עטרות, שם הבעירו צמיג על גבי קרטון. בית המשפט קבע שזו לא הייתה עבירת שב"ח מובהקת. שניהם נדונו לתקופת מאסר שחופפת את תקופת מעצרם (66 יום) וקנס של 3000 ₪ כל אחד או מאסר 3 חודשים תמורתם לכל אחד מהם - וכן 8 חןדשי מאסר מותנה ל 4 שנים על עבירה מסוג זה או על יידוי חפצים. הצדדים נימקו את ההסדר בכך שהנאשמים הודו בעבירה כבר בעת חקירתם במשטרה, בגילם הצעיר ובכך שבעת החקירה נפלו פגמים ממשיים. "מחדלי חקירה". בהחלטתה הוסיפה השופטת ואמרה שבית המשפט לא יגלה סובלנות בעתיד לגבי פרטים כנ"ל בחקירה פלילית.
עוה"ד אחלאם חדד אמרה לנו מה הם "הפגמים": החקירה לא צולמה אלא רק הוקלטה. מהשוואת הקלטת החקירה לזיכרון הדברים עולה שרק חלק קטן מן השאלות והתשובות נכתב בזיכרון הדברים. בעת החקירה לא נוכח חוקר נוער, החוקר צעק על הנערים, החקירה התנהלה בעברית באמצעות מתורגמן, והנערים לא יכלו לעקוב אחרי נכונות הדברים שנאמרו. מדוע, אם כן, מכנים זאת "פגמים"? האם מדובר רק בחריגה מן הכללים של בית המשפט ולא בערעור על עצם ההאשמה?
סלוואה חסאן, בת 51.
הסנגור: מחמוד חסאן
בנה הצעיר בן 24, נכח בעולם, ופניה קרנו כשראתה אותו.
נאשמת בכך שבאה עם סכין למחסום ורדפה אתו אחרי מתנחל. (יש צילום). היא טענה ששמעה קולות שהורו לה לעשות כן. הפסיכיאטר המחוזי בדק אותה ומצא שהיא כשירה לעמוד לדין. עוה"ד טען שיש פערים בינו לבין התביעה והוא מנסה לגשר עליהם. לכן ביקש דחייה של הדיון. המשך הדיון נקבע ל 18.1.12