חבלה, עזון עתמה

'שיהיה לכן יום רע' איחלה לנו חיילת כחלק מהניסיון שלה לגרום לנו לעזוב את מחסום עזון עתמה.

ובאמת יש לנו יום רע. ולא שיש ימים טובים במחסום (מחסום = במקרה 'שלנו', כל אתר שמכוון למַשְטֵר תנועה של בני אדם על מנת להפכם תלויים בחסדי השולט בשטח). אבל היום, שני בחורים צעירים למראה הובלו על ידי חיילים מכיוון כביש 505 (הכביש המחבר בין כביש 5 לבין ההתנחלויות אלקנה, שערי תקווה) אל המחסום בעזון עתמה, מספר דקות לפני 6 בבוקר. הם נתפסו בניסיונם לצאת מהמכלאה המכונה 'שטחים' דרך פירצה בגדר ההפרדה, על מנת לחסוך את זמן ההמתנה הממושך במחסום עצמו. המפקד אמר שיש (ועכשיו, בלשון עבר 'היה'?) להם אישור. שני הבחורים הושבו על הבטון (והיום היה קררר מאד במחסום) וידיהם נאזקו.

טילפנו ל'מוקד ההומניטרי', התלוננו בפני ש. שהעבירה אותנו אל המת"ק. במת"ק ל. העבירה אותנו לש. (אחרת) וזו אמרה שהיא מבררת מול החטיבה, והחטיבה מחליטה ולפי הפקודות מותר לעכב. ומה לגבי האזיקה? כאן נשמעה מהוססת יותר אבל שוב דיברה על הפקודות ואם אין אלימות (לא היתה)... חצי שעה מאוחר יותר, מצבם של האזוקים לא השתנה וגם לש. לא היה מה לחדש לגבי המצב.

ובנוסף: ילדים פלסטינים צעירים משכימים קום על מנת לעזור בכלכלת משפחותיהם על ידי מכירת קפה/תה לנדרשים לעבור במחסום.

קצב המעבר של היוצאים לעמלם בתיחזוק כלכלה ישראלית היה איטי. חייל מישמע את היוצאים והורה להם לעבור שלושה בלבד בכל פעם. מדדנו 25 דקות המתנה לאדם.

ב-6:50, הקצב הואץ וב-7 לא היה תור כלל.

7:15 – עזבנו, לא לפני שהחיילת ה'מברכת' שאלה אותנו אם אנחנו רוצות להיכנס פנימה. 'לעזון עתמה?' שאלנו. 'כן'. ענינו 'היינו שם'. 'באמת? ואיך היה לכן?'. 'מצויין'. והמפקד הבטיח שינהג במעוכבים לפי הפקודות.

7:30 – חבלה.

שיגרת המחסום והמעבר בו: בכל פעם חמישה בקבוצה.

לקראת מועד סגירת המחסום ראינו גבר שאינו עובר, חוזר למכונית שהמתינה והם נוסעים לתוך חבלה.

ב-7:58 הגיע גבר מכיוון המשתלות. החיילים לא מאפשרים לו לעבור. לא תמיד הוא עובר שם. הוא יודע שהמחסום נסגר ב-8. החיילים מראים לו שבשלט שעל השער כתוב שהמחסום פתוח עד 7:45. האיש חוזר על עקבותיו. שערים נסגרים. המבקשים לחזור לחבלה/קלקיליה מהשדות והמשתלות ייאלצו להמתין עד שעת הצהריים.

8:00 - עזבנו.