גוכיה, מעלה אפרים, תיאסיר
10.20 – צומת תפוח/מחסום זעתרה - לא מאויש, אך בטרמפיאדה הדרומית, לכוון אל קודס ורמאללה עמדו 2 שוטרי מג"ב.
10.30 – במטע זיתים ליד קוסרין היתה שריפה ועשן שחור היתמר השמימה. ראינו מכונית ישראלית חונה ליד שפת הכביש, אך לא נראה שיש לה קשר לשריפה.
10.45 - מחסום מעלה אפריים – לא מאויש עתה ולא אחר הצהריים.
11.00 - מחסום בקעות (חמרה) – אין תנועה בשעה זו ולכן לא עצרנו.
חומות העפר המנתקות את בקעת הירדן מטבורה של הגדה המערבית ופוגעות ביכולתה של האוכלוסיה הפלסטינית לממש זכויות בסיסיות כגון חינוך, רפואה, פרנסה וקשרי משפחה – הוגבהו שוב, לאחר שהגשם השטיח אותן מעט.
שער גוכיה, ממול לבקעות , שבשנה האחרונה היה נעול על בריח ומנע מהפלסטינים להגיע אל הגדה, פתוח היום. מייד התבררה הסיבה – צה"ל מתאמן בשטח שממערב לשער ולא רוצה להתעסק בכל פעם עם מנעולים ומפתחות. עברנו בשער באין מפריע. פלסטינים שחלפו על פנינו שאלו אותנו בחשש האם השער פתוח ואם יש חיילים לידו (שעלולים להחרים להם את כלי הרכב). השער הפתוח מקצר להם את הדרך בשעה וחצי לפחות וחוסך הוצאות מרובות על דלק, למשל למי שצריך לגרור עוקב מים
מהעיירה טאמון.
מעבר לשער ראינו יחידות צבאיות רבות ולדברי הפלסטינים מאחורי הגבעה טנקים יורים אש חיה והאנשים שחיים שם נמצאים בפחד מוות, בייחוד הילדים. (בשבוע שעבר ראיתי את הטנקים נערכים שם).
ליד כפר עטוף, כ-5 ק"מ מערבה משער גוכיה, בראס אל אחמר נכנסנו למשפחת בני עודה. לא היה להם מושג על פעילותנו ומעולם לא שמעו על מחסום ווטש, אך האב, האם והבת קיבלו אותנו בסבר פנים כל כך יפות שהלב יצא אליהם. עד לפני 3 שנים הם גרו על צלע הגבעה שמצפון לביתם הנוכחי, אבל אז הגיע הצבא והרס את ביתם (ביקרנו שם מייד לאחר ההריסות ודיווחנו עליהן בהרחבה). נציגי המנהל האזרחי אמרו להם אז שאם יגורו למטה, בעמק הבקע, יניחו להם לנפשם. העמק הוא בעייתי בחורף כי הוא מהווה ערוץ למי הגשמים מגב ההר שבמערב. כל שנה האזור מוצף ושוטף את מתחם האוהלים שלהם, כבשים טובעות ומזרונים נספגים במים. ואז, בלי שום היסוס, הגיש להם הצבא שנה מאוחר יותר צו הריסה על ביתם גם במקום הזה. אם יהרסו, אומר האב, נעלה שוב לגבעה.
הם מספרים ששבוע מוקדם יותר הציב הצבא מחסום על השביל המוליך אל שער גוכיה וחסם אותו למשך חצי יום. אף אחד לא עבר. אותם אנשים הגרים ליד השער כותרו – השער מחד, והמחסום מאידך, ולא יכלו לזוז מביתם, אין יוצא ואין בא. פעמיים חסם הצבא למשך חצי יום את השביל באותו שבוע.
הוא מנסה למכור 30 ראשי צאן מתוך 100, כי בגלל הבצורת אין לו במה להאכיל אותם. השדות כמשו מכיוון שישראל מונעת מהם מים, והשמיים סכורים. אם לא ימכור – ימותו. הבעיה היא שכולם מנסים למכור כבשים כדי להציל חלק מהעדר, והמחירים בריצפה. הסוחרים, באופן טבעי מנצלים את מצוקתם. והרשות הפלסטינית, כדרכה, לא עוזרת...
במשכיות הולכות ונבנות וילות חדשות – זו הרחבה נוספת לשנה שעברה.
לעומת זאת בחומסה (מזרחה לבקעות) ובירזה (מערבה למחסום תיאסיר) – נותרו מ שפחות ללא קורת גג לאחר שהרסו את בתיהם.
13.10 - מחסום תיאסיר – המעבר איטי ומייגע, הבדיקות קפדניות, גם של כלי רכב העוברים לשטחי הרשות הפלסטינית. נוסעיהן של חלק מהמכוניות מצווים לרדת מהן ולעמוד לבדיקה בבשורה ישרה, כולל נשים וילדים.
כלי רכב צבאיים רבים עוברים במחסום לכיוון מערב ולאחר מכן מזרחה. מאוחר יותר קראתי בדו"ח אוצ'ה שהצבא קיים תמרונים מקיפים , כולל ירי באש חיה, ליד הכפר היפהפה עקבה, וגרם לנזק לרכוש ולשדות. שלא לדבר על הנזק הנפשי לילדים ולזקנים, ולא רק להם, כאשר יורים ממש לידם.