קלנדיה

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
רוני המרמן ותמר פליישמן
01/06/2014
|
אחה"צ

תמונת מראה

עשרים בני אדם ששוחררו לאחר אשפוז מבתי חולים בערי הגדה נקבצו אל מחסום קלנדיה כדי לקבל במשרדי המת"ק אישורים להמשיך את דרכם לביתם שברצועת עזה.

 

משעות הבקר הם עמדו וחיכו, וישבו וחיכו, והתהלכו וחיכו אבל את אישורי המעבר לא קיבלו.

 

עשרים בני אדם מותשים שכל מה שהם זקוקים לו זו מנוחה והחלמה.

 

חיכתה שם זקנה לאחר ניתוח לב, חיכתה גם תינוקת שנישאה על כתפי אמה, חיכה גם ילד בן חמש שבכה ומשך את כוסית הפלסטיק שנועדה להגן על עינו המנותחת, חיכתה גם אישה שהדם ממחט האינפוזיה טרם יבש על זרועה, חיכתה גם עיוורת שתי עיניה וחיכו עוד רבים. כולם סובלים וכולם מחכים.

 

האנשים שהגיעו כבודדים או בזוגות התגבשו עם חלוף השעות והיו לקבוצה.

הם ישבו זה בסמוך לזה, צרורותיה של זו התערבבו בשקיות הסמוכות לה ועל רצפת הבטון המטונפת הונחו מזוודות שידעו ימים יפים מאלו וספחו אליהן את אבק הנצח של המקום הארור.

המראה היה כשל מחנה מעבר לפליטים, והיה זה מחנה מעבר לפליטים.

אבל לפליטים לא נתנו לעבור.

 

 

 

אחרי שבע שעות של המתנה מורטת עצבים הגיעה שעת התירוצים.

 

תחילה הואשמו המחשבים ומשזה לא שכנע הואשמו אנשי המת"ק שבעזה.

 

כאילו שאלו ששם, החיילים במת"ק עזה הם אנשי לגיון הזרים או שכירי חרב ולא אנשי צבא מאותה יחידה עצמה מקביליהם של המשרתים במת"ק קלנדיה, שחובתם ותפקידם והיעד שלשמו הוקמה יחידת התאום זה לתת מענה לצרכי האוכלוסייה הכבושה:

 

"יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) - יחידה במשרד הביטחון, שעוסקת בתיאום נושאים אזרחיים בשטחים.

היחידה הוקמה ב-1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, על מנת ליישם את אמנת ז'נבה הרביעית. האמנה, הדנה בדיני תפיסה לוחמתית, קובעת את חובת המדינה הכובשת להגן על אזרחי השטחים שכבשה, על מנת שלא לפגוע בחפים מפשע ובאנשים שאינם לוחמים. .. הצבא, הוא אשר כבש את השטחים, ועל כן עליו מוטלת האחריות לדאגה לתושבים."

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%9D_%D7%A4%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94_%D7%91%D7%A9%D7%98%D7%97%D7%99%D7%9D

 
אבל דאגה לנזקקים לא הייתה ולא היה מי שייקח אחריות.

 

גם כשקבוצה של אח"מיםinfo-icon הגיחה מתוך המשרדים, סיירה ועמדה נוכח האנשים, התנהגו המסיירים כעיוורים שאינם רואים את אלו שמולם.

 

הם לא יכלו לא לשמוע את הדרישה להביט בעיני בני האדם, להביט בעיני הילדים, לראות אותם, את החולים במצוקתם. הם גם שמעו שלא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם אם אחד מעשרים בני האדם לא ישרוד, שדמם יהיה בראשם. שמעו  אבל לא הקשיבו. היו עסוקים בבדיקת השלטים ובספירת מסלולי הגישה. עסוקים מכדי לראות בני אדם.

 

רק בשעה של סגירת המשרדים קיבלו האנשים את הנייר לו ציפו מהבקר.

כשעמדה אחרונת העוברות לחצות את המחסום הביטה סביבה בעיניים כלות ומלמלה:"I am so very very tired…"

 

בשעה של לילה, למעלה משתים עשרה שעות אחרי יציאתם לדרך הגיעו האנשים לביתם.

 

בני האדם האלו, הזקנה והעיוורת והתינוקת והילד והאיש עם הרטייה על עינו השמאלית והאישה שהדם בזרועה טרם יבש, הם והאחרים שישבו על ספסלי המתכת וחיכו כשמעליהם תמונת נער שנרצח - 

– הם תמונת המראה שלנו, שלכם, שלי.