דרום הר חברון, מעבר דורא-אל פאוואר, סנסנה (מעבר מיתר), צומת הכבשים, תרקומיא
אורחת: יעל ע'
08:30 14:30
מחסום מיתר
שומם – יש סגר לכל בעלי האישורים מחברון. מגרש החנייה ריק. גם במעבר הסחורות שומם (אין משאיות שפורקות חול ואין כאלה שמעמיסות).
מעט מאוד מכוניות על כביש 60.
דרום הר חברון
מאחז אשתמוע- נוספו בתים קבועים ויש יותר חיילים ששומרים.
דיר ראזח - חיילים באים בעיקר בלילה, נכנסים לבתים והופכים אותם. ילדים מפחדים ממש. נכנסו אל כ-50 בתים. דברנו עם משפחה פלסטינית, כולם עייפים חושבים שביבי מכריח אותם לעשות עוד אינתיפאדה. הבחור הצעיר אומר לי שאין כוח אפילו למונדיאל ומודאג מה יהיה ברמאדן שמתחיל בעוד חמישה ימים.
דורא
נכנסנו לדורא לנחם את משפחת דודין האבלה. קבענו עם מ' מארגון "בצלם" שיצטרף אלינו. דורא נראית עיר ממש נחמדה עם רחוב ראשי יפה וחנויות, כולם מסתובבים ברחובות ואין עוצר. כשאנחנו שם אין חיילים. מ' מספר לנו שנכנסו בדורא בערך ל- 100 בתים בחיפושים אחרי הנערים החטופים. בלילה שבו החיילים היו (בערך 1000 במספר) אף אחד לא ישן, אף אחד לא ידע מתי יבואו אל הבית שלו, נכנסו בערך בחצות ויצאו רק עם אור ראשון.
הילד מחמוד בן ה-13 פחד שהחיילים יבואו אליו הביתה וגם אחרי שאמו סגרה את השער לבית הוא היה חסר מנוחה וברח מן הבית דרך החלון והצטרף לקבוצת נערים שזרקה אבנים. כולם היו גדולים ממנו בשלוש שנים בערך, הוא רק עמד שם. החיילים לא פיזרו את זורקי האבנים באמצעים שלא הורגים, אלא ירו אש חיה ממרחק של 80 מטר שפגעה לו ישר בחזה. הוא מת מיד.
דודו אומר שהלוויה שנערכה לו הייתה הגדולה שראה בחייו, והוא כבר בן 51. היום נפתח פסטיבל אמנות בדורא – והוא נקרא על שמו של מחמוד. אמו של מחמוד בצער נוראי ישבה איתנו במשך כשעה וכולה שבר כלי. יש לה עוד זוג תאומות בנות שבע והיא מוקפת בבני משפחה. קישרנו אותה למרכז פורום המשפחות השכולות הפלסטיני. נקווה שתהיה לה קבוצת תמיכה. כל מי שדיברנו איתו שם גינה את החטיפה, או לא מאמין שהייתה חטיפה ומרגישים וחושבים שישראל דוחקת אותם לפינה, לא רוצים שלום ולמה דם של הילד שלהם פחות נחשב מדם של יהודי.
בצומת דורא אל פאוור - התנועה זורמת חופשית. על גבעה ממול עומדת קבוצה של נערים פלסטינים שרה שירי מחאה וזורקת אבנים – הצבא זורק חזרה רימוני עשן ונוצרת דלקה. בדרכנו חזרה הנערים כבר אינם אבל הצבא עדיין עומד שם.
בית חגי - הבלון בשמיים הכניסה לחברון חופשית ואין חיילים.
צומת הכבשים– הכניסה לחברון חופשית, החיילים בפילבוקס.
הר מנוח– בסיס החטיבה המרחבית יהודה, בולדוזר חונה על משאית, אוהל לעיתונאים שנראה נטוש.
שיוך - חברון – הכניסה לחברון סגורה על ידי השער וחיילים עם משמר הגבול נמצאים שם שבעה ימים בשבוע 24 שעות. בית הספר לבנות נטוש בגלל חופשת הקיץ. מ' סיפר לנו שהחיילים גם נכנסו לכל בתי הספר בשעת המבחנים וגם שם חיפשו בארות, בורות וכל מקום שהוא מתחת לפני האדמה. בצד השני, מתחת לסככה, מצאנו יושבים את נהגי המוניות הפלסטינים מצוברחים כהוגן. גם הם מדיפים ריח של ייאוש מכמיר לב. הם אומרים שבשיוך לא היו הרבה כניסות לבתים. מכר פלסטיני שהבית שלו נמצא בצומת אומר שהפעם החיילים לא נכנסו אליו הביתה. החיילים לא הרשו לנו להיכנס אליו הביתה - אז דיברנו על יד הבטונדות. מהעבר השני של הכיכר נהגי המוניות הפלסטינים לא רצו שנצלם אותם.
צומת האוכפים (כביש 60 עם כביש 35) - התנועה חופשית, הרבה רכבים לוגיסטיים במגרש החניה שמול הפילבוקס.
מעבר הזית – עומדים חיילים, אבל התנועה זורמת ולא מעכבים.
גשר חלחול חברון – רכבים צבאיים, התנועה זורמת.
כביש 35
מעל בית כחיל וגם במנהרה שמובילה מחברון לבית כחיל המוני חיילים ומתבצעים חיפושים נרחבים שם. אנחנו פוגשות את כל הכתבים הצבאיים. המקום הוכרז כשטח צבאי סגור. מרוקנים את כל הבארות ואת כל בורות המים ועלולה להיווצר בעיה חמורה של מים לכל החקלאים הפלסטינים.
עידנא ותרקומיא– בעל המכולת מספר לנו שהרגע עברו כוחות דרך תרקומיא לבית כחיל, שתרקומיא פתוחה ואין בה עוצר. לעומת זה עידנא נמצאת בעוצר מתחילת החטיפה. פתחו פעם לשעתיים ואנשים הולכים רק ברגל כך נראה מחסום עידנא: גם שם אנשים מיואשים - מספרים שאין מעבר לפועלים דרך מחסום תרקומיא, אין כסף כי אין עבודה והייאוש גדול עד מאוד.
בדרכנו חזרה הביתה אנחנו נכנסות לבית של משפחת ג'אבערי ליד הכניסה לקרית ארבע, משוחחות איתם, שותות תה, אוכלות תותים מהבוסתן וכולנו מפנטזים ביחד על ימים אחרים.