זעתרה (צומת תפוח), חמרה (בקעות), תיאסיר
15.15 - מחסום זעתרה / צומת תפוח - המחסום לא מאויש אך אל חשש - הכיבוש אינו מרפה את אחיזתו החונקת ובעמדות התצפית החיילים משקיפים ובכל טרמפיאדה 2-3 חיילים. ליד הטרמפיאדה לכיוון בקעת הירדן בנו עמדת בטון מקורה והמבנה כולו מכוסה ברשת הסוואה מאוד בולטת לעין.
לאורך כל הדרך ממחסום זעתרה (שהולאם ל"תפוח") עד מגדלים, הציב הצבא בטונדות ממוספרות שמחלקות את האזורים לאזורי משנה. לא ברורה מטרתן.
מחסום מעלה אפרים – לא מאויש.
15.45 - מחסום חמרה- המעבר שוטף ללא הטרדות מלבד "שיגרת הכיבוש". בצד המזרחי אין תור אך בצד המערבי (כיוון שכם) משתרכות 7 מכוניות ומשאיות. מדדנו זמן – 7 דקות המתנה. בהמשך נראה כמה קל להפוך את הקערה על פיה, וכל זאת בתוך אותה שיגרת כיבוש.
בחאלת' מקחול התארחנו אצל בורהאן. אשתו נמצאת בטאמון עם בנו בן ה-40 יום. התנאים במקחול קשים מדי לתינוק בן יומו, והילד הזה, בן יחיד אחרי 8 בנות, זוכה לטיפול של יורש עצר. לשאלת אביבה מדוע אין הם נוטעים עצים בכפר, ענה בורהאן שהצבא עוקר עצים משום שהעצים מסמלים ישיבת קבע, והם הרי נידוני גירוש. מלבד זאת – עץ זקוק למים ובקושי יש מים לבני האדם ולצאן. תוך כדי שתיית התה הצטרף שכנו אבו ח'לף בן ה-76 ואחריו 5 מנכדיו שבאו מטאמון לעזור לו (כל משפחתו של ח'לף עזבה בגלל הקושי ומתגוררת בטאמון ובמקומות אחרים). הנכדים סיפרו על חייהם כבוגרי אוניברסיטה, על הקושי למצוא עבודה, על רצונם לראות ולו פעם אחת את ישראל, וכמובן על זוועות עזה והשפעתן עליהם. שעת אחר הצהריים נעימה עם רוח קרירה ואווירה חמה.
17.50 - מחסום תיאסיר – תנועה דלילה בדרך כלל. נהג מונית אומר שבימים האחרונים המחסום "טוב". חברים ששוחחו איתנו בעת ההמתנה לתנועת היד המיוחלת , הורדו ממכוניתם, הצטוו לעמוד בשורה ישרה, תעודותיהם ומכוניתם נבדקו בקפדנות, כולל תא מטען ומושבים. לכבודנו ?
19.30- מחסום חמרה - בהגיענו 2 בחורים צעירים עומדים ליד סככת ההמתנה. התברר שאחיו של ז' נעצר אתמול במחסום במכוניתו, שלדברי החיילים הכילה תחמושת (מה זה בדיוק תחמושת? החייל סירב לומר). ז' אומר שאחיו סוחר של סופרמרקטים והמכונית הכילה ירקות ופירות. היום בא ז' עם מונית מטובאס לקבל את המכונית כי היא שייכת לו והוא רק השאיל אותה לאחיו העצור. מייד לקחו החיילים את תעודות הזהות שלו ושל נהג המונית ר' והעמידו אותם בצד. כשהגענו הבחורים חיכו כבר 3.5 שעות בשמש (שבינתיים שקעה כבר) וללא מים. המונית נותרה בתוך המחסום. בחורים עדינים, סבלניים, שלא כל כך הבינו, ובצדק, על מה הם מעוכבים. ניסינו לדבר עם החיילים ושוב לדבר איתם ("את מכירה אותם ? את יודעת שהם מבוקשים מסוכנים ? " מסוכנים? שעומדים 20 מ' מהחיילים ללא שמירה?). ניסינו לדבר בטלפון עם הקצין ריאם האחראי על המחסומים, שלא ענה ורק שלח SMS שהוא מאוד עסוק; עם קצין מת"ק אחר שהיה בהלוויה; עם החמ"ל – וכלום. עברו 4 שעות ועוד לא שיחררו, ורק כאשר פנינו לבסוף לחנה בר"ג, הביאו לבסוף פעולותיה הנמרצות לשיחרורם של הבחורים אחרי כמעט חמש שעות (ארבע שעות וארבעים דקות). את המכונית הם, כמובן לא קיבלו.
השניים לקחו את המונית מהמחסום ועשו פניית פרסה וחיכו לנפנוף היד של החייל. והוא, דווקא להכעיס, נתן להם לחכות. עוד ועוד. חמש דקות תמימות. סתם. עוד התעללות קטנה. וכשהגיעו אל המחסום, הוציאו את הנהג החוצה, פתחו את הדלתות, בדקו עוד ועוד, פתחו את תא המטען, והחלו לפרק אותו – ג'ק ואביזרים אחרים שהיו בו... וכל זאת במונית שעמדה כל העת במחסום תחת עינם הפקוחה של החיילים!!! בסוף נגמרו להם התירוצים ושיחררו את הבחורים.
כשהתחלנו ללכת אל המכונית קראו לנו החיילים "מרוצות ?"
21.00 – עזבנו.