Eyal Crossing, Habla
פחות פועלים בזמן הרמדאן, עוני בקלקיליה, נימוס והיפוכו, הוראות – מהחלונות הגבוהים באמת – לעבד את "האדמות האלה", אין איש אנחנו יכולות לסמוך עליו, המשאבה עדיין לא פועלת!
4.55 יש רק אוטובוס אחד במגרש החניה במעבר אייל, אך מספר ניכר של מכוניות טרנזיט מחכות. נראה שחברת המכוניות יודעת שבימי שישי וברמדאן יהיו פחות פועלים. הנחה זו מאושרת מאוחר יותר על ידי פועל, וגם על ידי מראה עינינו.
4.58 אנו שומעות קול במיקרופון הקורא לפקידי המעבר להיות מוכנים במקומותיהם.
5.10 הפועל הפלשתינאי הראשון יוצא מהמסוף : "היום מצוין", הוא אומר. "מצב עשר" מסכים הפועל שבא אחריו. אנו משערות שזה עוזר להיות הראשונים. אבל הפועלים באמת נראים פחות לחוצים ונרגשים מכפי שאנו רואות בדרך כלל בארתאח/שער אפריים. דומה שיש יותר פועלות מאשר בארתאח ואנו תוהות מה העבודות שלהם. רובן עובדות בחקלאות נאמר לנו. אישה פלשתינאית מספרת לנו שהיא עובדת רק בימי שישי, יש לה רישיון לירושלים להתפלל שם אך משתמשת בו כדי ללכת לעבוד באזור השרון. היא זקוקה לכך, היא אומרת, יש חוסר עבודה ועוני בקלקיליה, ואין אפשרות להגיע לאדמות שלהם. "לאבי יש קרקעות שהוא חייב להזניח מאחר שרק לי מותר לעזור לו ואני לא חזקה מספיק, וחוץ מזה אני חולה, יש לי סרטן". היא מראה לנו את הדו"ח הרפואי שמאשר את טענתה. עליה לדאוג להוריה הזקנים ולביתה היחידה ואין לה בעל.
5.40 אנו עוברות לצד כביש הביטחון, ליד הגדר של קלקיליה. אנו שומעות מרחוק את קולו המנומס של השומר (בבוטקת הבדיקה הראשונה?) "לסוחרים מותר לעבור רק בשעה 6.00" המנוגד לקולה הרם והמאיים של אישה: "אם אתפוס אותוהוא יקבל ממני!". אנו רואות רק מספר קטן של פועלים הנכנסים למסוף. אולם זמן קצר לאחר מכן מורה לנו חייל צעיר ומנומס לעזוב. הנהג צורח שעברנו שער אסור. אנו אומרות לו שהוא טועה אך הוא אינו מוכן להודות בכך גם אחרי שבוודאי הבין שאנו צודקות. "זהו שטח צבאי" הוא צועק. אין שום סימן שמאשר את טענתו. החייל המנומס מתעקש על כך שאסור לנו אפילו לעמוד ליד היציאה של המסוף, רק על יד הקצה המרוחק של הגדר. הקיוסק מכוסה בבדים שחורים כמו בפסח, וסגור בגלל הרמדאן.
5.55 אנו עוזבים את מעבר אייל ונמצאות בדרכנו ללמחסום בצופין.
6.00 מחסום צופין. נראה שהבניה אף פעם אינה נפסקת כאן. מאחורי הגדר שמקיפה את ההתנחלות הפורחת אנו רואות אזורים שמסומנים על ידי דגלים צבעוניים קטנים שאינם נראים כמו מגרש גולף או מגרש ספורט אחר אלא נראים לנו כמגרשים המיועדים לבניה. בדרכנו החוצה אנו רואות שלושה חיילים המפטרלים את האזור סביב צופין. בקרבת נקודת ביקורת 109, צפונית מזרחית לקלקיליה, אנו רואות את השלט הצהוב הגדול המזהיר אותנו שלא לתקן את מכוניותינו למשל בקלקיליה (ישמור אלוהים פן מישהו ירוויח קצת כסף נוסף, או יטמין פצצה מצד שני).
דומה שהחיילים ליד המחסום ראו אותנו עוצרות (ומצלמות?) מאחר שאנו מתבקשות בנימוס להראות את תעודות הזהות שלנו כאשר אנו מבקשות לעבור, דבר שהוא בלתי רגיל. אולם לא מתעוררת שום בעייה גם כשרואים את הדגל של מחסוםווטש שלנו. גם במעבר אליהו לא מתעוררת בעיה.
6.40 מחסום חבלה. אנו שואלות באיזו שעה מותר לאנשים לעבור. "6.30" אנו נענות. האם החיילים חיכו לנו?
6.42עוברים ארבעה פועלים, החמישי מביא את הסוס והעגלה שלו. עכשיו בודקים את העגלה ולבסוף מאפשרים לה לעבור את השער בצד הישראלי. טפטוף איטי של פועלים, חמישה, חמישה, עוברים את בוטקת הבדיקה. אין רבים שמחכים בצד הפלשתיני. החייל הצעיר בשער, ט. מטבריה, שואל מי אנחנו ולא נראה נלהב מתשובתנו "מחסוםווטש". בכל זאת הוא מנהל שיחה ארוכה וערנית עם ליאורה. איש אינו מסוגל לשכנע את השני:
אם אלוהים אומר לך "כל הארץ הזאת" (אין תשובה ברורה היכן יהיו הגבולות...) שייכת לעם היהודי, מי היא ליאורה שתטען שלא? אנו שואלים את האיש הזקן שיושב ליד הסככה, אם האזעקה כבר פועלת. התשובה היא שלילית. אנו מברכות אותו ב"איד מוברק" ו"רמדן קארים" ועוזבות בשעה 7.10.