חבלה, עזון עתמה

יצאנו בסביבות 6 מרעננה, ונכנסנו לפקקים של כבישי הבוקר. בסופו של דבר מצאנו עצמנו בעזון עתמה אחרי שעה 7. יציאת הפועלים היתה כבר דלה ביותר.

שני פועלים שחיכו למעסיקים שוחחו איתנו בלבביות.  שניהם עובדים שנים רבות בישראל. לא מתלוננים. לעומת זאת, מספרים על מקרים קשים בתוך המעבר, כמו בדיקה קפדנית מוגזמת של המכוניות בכניסה למחסום, הכוללת הוצאת הריפודים של הדלתות (?). וכן, יציאה מאד איטית מהמחסום.

לאחר מכן שוחחנו ארוכות עם שני חיילי מילואים שמשרתים עכשיו במחסום היציאה. בני 28 (אחד סיים משפטים ואחד חשבונאות) הם בוגרי בית איבא כך שיש לנו עבר משותף. היה קשה לשמוע את דעתם על המציאות של הסכסוך, בעיקר את חוסר ההבנה שלהם שיש כאן כיבוש. מאותן שיחות שמוציאות אותך חסר תקוה. אם כי הם ניהלו את עצמם מולנו בהרבה סבלנות וכבוד.

בהמשך, בדרך לא מוכרת, יצא לנו לראות את החומה הבנויה סביב עזון עתמה והכפרים שלידה בזוית מאד מעניינת, שלא הכרנו קודם.

בסופו של המסע הגענו לחבלה מהצד הפלסטיני, לשערים הסגורים, לעומר במשתלה, שאמר שהאזור סביב קלקיליה שקט ושנלך לחפש בעיות באזור חווארה. בלי לשים לב, במשפט אחרי סיפר על גז מדמיע שנזרק בחג הקורבן בקלקיליה עליו ועל משפחתו. אבל זה כנראה לא סיפור מרשים...

בכניסה לעזון עמד רכב צבאי גדול וצפה בנכנסים ויוצאים.

בלפור הצהיר את הצהרתו היום לפני כמעט 100 שנים (1917). זה הזמן יקום הבלפור הפלסטיני ויבוא למקום הזה גואל:

נוסח ההצהרה: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של עדות לא-יהודיות בארץ-ישראל או בזכויותיהם ובמעמדם המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".