עופר - תעבורה

שני יעדים עמדו בפנינו ביום ב' ה-22.7.13  -  לצפות בהמשך משפטו של איימן נאסר, תחקירן מארגון א-דמיר, ומשפטי תעבורה.

אלה, משפטי התעבורה מזמן כבר אינם יעד לתצפיות שלנו, אנחנו יודעות איך הם מתנהלים והדוח של חיה אופק "מורה נבוכים להתנהלות המשטרה בשטחים" מתאר אותם היטב.

לא חשבנו שחל בהם איזה שינוי שמצדיק תצפיות נוספות. אבל בשבוע שעבר קראתי ב-YNET שבדוח מבקר המדינה נכתב שמאז שנת 2008 אין בתי המשפט הצבאיים שופטים עברייני תנועה פלסטינים חוץ מאשר במקרים של פגיעה קטלנית. הלכנו לבדוק את העניין כי התקשיתי להאמין שצה"ל יוותר על מיליוני השקלים שהוא גובה מעברייני התנועה, וראינו שהדיווח ב ynet  לא היה נכון.

משהו בכל זאת השתנה. יש תובעת משטרתית ששמה לילך ניסן. 

בפני השופטת הילית בר- און ביבר היו מונחים 78 תיקי עבירות תעבורה מכל הסוגים.

חציית קו לבן, נסיעה במהירות מופרזת, הסעת נוסעים ללא רישיון,

נסיעה עם מטען חורג ונהיגה ברכב בלי רישיון.

הנוהל גם הוא לא השתנה הרבה. בדרך כלל השופטת מציעה לעברייני התנועה, שרובם באים בלי עורך דין (ובצדק), לדבר עם התובעת. ככה, באולם בית המשפט מתנהלים שני תרחישים מקבילים.  נאשם אחד עומד בפני השופטת וטוען את טענותיו, והשופטת דנה ומכתיבה את החלטותיה. במקביל, במרחק של מטר וחצי מדוכן השופטת, משוחחת התובעת עם הנאשם הבא בתור ומציעה לו את "ההסדר".

התרשמנו שסכומי הקנסות לא עלו מאז הפעמים האחרונות שדיווחנו עליהם, ובלאו הכי לנאשמים אין הרבה מה לומר כי הם כבר שילמו, בדרך כלל, סכום של 1000 ₪ כאשר נעצרו. ברוב המקרים שראינו השיתה השופטת קנס של 500 ₪ שנוסף על מה שכבר שילמו בשעת המעצר.

ועכשיו קצת צבע אבל בלי שמות ובלי מספר תעודת זהות לפי בקשת הנהג.

נהג תושב ירושלים נהג במשאית גדולה לחברון, העמיס עליה מטען של אבן ונסע חזרה לירושלים. בדרך, לפני כביש המנהרות, היה לו פנצ'ר – צינור האוויר נקרע והשעה הייתה כבר אחרי שש בערב. ועכשיו – ביורוקרטיית הכיבוש:

בתי ירושלים המצופים אבן "ירושלמית" מקבלים את אספקת האבן מאזור חברון. מי שרוצה יכולה לראות בזה עוד דוגמה לייהוד הערבים. קבלנים ישראליים פונים לנהגים פלסטינים-ירושלמים בעלי משאיות שיש להן מספר ישראלי (צהוב), שיש להן אישור כניסה לירושלים, ושוכרים אותם להוביל את האבן הירושלמית מהגלות בחברון אל המולדת בירושלים. אבל פטור בלא כלום אי אפשר כי גם הביטחון חשוב, ולכן המשאיות הללו רשאיות לעבור במחסום המנהרות רק עד שעה חמש אחה"צ.

ובבית המשפט הצבאי בעופר ניצב נהג ירושלמי כזה, שנקלע שלא בטובתו לתוך בלגן קטן. הוא העמיס את האבן על משאיתו ונסע מהר לירושלים כדי להספיק לעבור במחסום לפני חמש, והנה נקרע צינור האוויר במשאית, ועד שהוא בדק וראה והתייאש והתעצבן עבר הזמן ובלאו הכי אי אפשר יהיה להעביר את המשאית במחסום. השאיר הנהג את משאיתו בצד הדרך והלך לחפש מכונאי שיתקן את התקלה, מצא אותו, הפקיד אותו על התיקון ונסע לביתו בירושלים בלי המשאית. ולמחרת, לתדהמתו, כשבא לקבל את המשאית המתוקנת עם המטען, עצרה אותו המשטרה. ולמה?

משום שלמכונאי שתיקן את צינור האוויר ורצה להזיז את המשאית מהכביש ואולי גם לקחת אותה אל המוסך שלו אין רישיון נהיגה, לא במשאית ולא בשום כלי רכב אחר; והמשטרה תפסה שתי ציפורים במכה אחת – גם בעל המשאית וגם המכונאי שאין לו רישיון נהיגה, וקצין משטרה הורה (מה שבטוח בטוח) להשבית את המשאית למשך 30 יום.

הדיון עסק בבקשה לבטל את ההוראה הזו ולהשיב את המשאית לבעליה מיד.

בית המשפט כמובן לא התעניין בהגבלות התנועה שהיו הגורם לכל התסבוכת אלא בשאלות כגון: למה לא בדקת אם למכונאי יש רישיון? למה לא הכנסת את המשאית למוסך אלא השארת אותה בצד הכביש? יש לך קבלה ששילמת עבור התיקון? יש לכם תעודה של המכונאי? וכאלה בוקי סריקי.

המכונאי עצמו לא נכח בדיון ואינני יודעת אם הובא למשפט. בכל אופן השופטת סקרה את "מכלול השיקולים" ואת "מרכיב ההרתעה" (שפלסטינים לא ישאירו את המשאית שלהם על הכביש אפילו אם נקרע בה צינור האוויר אחרי חמש אחה"צ, ולשם ביטחון יבררו עם המכונאי אם ואיזה רישיון נהיגה יש לו),  ולא ביטלה את החלטת קצין המשטרה להשבית את המשאית למשך חודש אלא קיצרה אותה למשך שבועיים. ונראה לה "כי במקרה זה שיקול ההרתעה בא לידי ביטוי גם בהשבתת רכב של שבועיים".