עופר - יידוי אבנים, גזר דין

דיווחה של ניצה:

בבית המשפט הצבאי מדברים בשלוש שפות: עברית, ערבית ואורווליאנית.

דוגמא לאורווליאנית: נאשם שלא הודה בביצוע העבירה המיוחסת לו נחשב "למי שלא נטל אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה".

הפעם מדובר במועאד אלחריבאת שכבר דווח ב-9.7.13 בעניינו.

בית המשפט הצבאי לנוער ביהודה

בפני כב' סגנית הנשיא: סא"ל שרון ריבלין אחאי

התובע: סגן דביר ויזל

הסנגור: עו"ד נרי רמתי

נאשם: מועאד ג'מיל סאלם אלחריבאת  ת.ז. 859284994 - תיק מס' 3402/13

קטין

הדיון הוא בנושא ראיות לעונש.

מועאד אמנם מואשם בזריקת אבנים, אך נראה כי התובע מאשים אותו בסעיף נוסף "עשה שימוש בתקשורת ובהיותו צלם של ארגון "בצלם"... ניסה לחסות תחת אצטלת  התקשורת... "שמחתי לשמוע כי גם לדעת התביעה "חשיבותה של התקשורת הינה רבה ויש לאפשר לה מרחב פעילות רב, והמדינה והרשויות מקנים לה יד חופשית" (הציטוטים מהפרוטוקול נ.א.)

הסנגור מזכיר כי העבירה בה מואשם מועאד היא זריקת אבנים בלבד, בעוד שהתובע מנסה להעניק משמעות מחמירה לכך שהנאשם ניסה להוכיח את חפותו ולא הגיע להסדר טיעון. וכאן אנו חוזרים שוב למשפט שכבר צוטט "לא נטל אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה". הסנגור מזכיר כי המפליל היחיד אמר "ראיתי אותו ממרחק 40 מטר, כשלפניו היו קבוצה של צעירים שיידו עם מקלע".

בדיון הכרעת הדין שהתקיים ב 9.7.13 הוזכר כי החיילים שהו במבנה נטוש והיו בקומה השנייה. הסנגור טוען כי זו הייתה פעולת פיתיון יזומה על ידי החיילים. הסנגור אף מתייחס לגילו של הנאשם ומזכיר כי בבתי הכלא אין שום פעילות של שיקום לקטינים. הנאשם בן למשפחה בת 12 נפשות ומצבם הכלכלי קשה ביותר, עד כדי כך שהאב לא היה יכול להרשות לעצמו להופיע לרוב הדיונים.

לאזכור של הסנגור ביחס לגילו של הנאשם הגיב התובע בביטול ואמר: "הנאשם הינו על סף גיל הבגירות בשנתו האחרונה בטרם נכנס לגיל 18, ומשכך אין להתייחס יתר על המידה לגילו של הנאשם".

וכאן אנו מגיעים שוב לשפה האורווליאנית, כלומר, יש קטין ויש קטין על סף בגירות.

להזכירכם, הדיון התקיים בבית המשפט לנוער.

בדברי הסיכום שלו הוסיף הסנגור והזכיר כי לאחרונה מתנהל דיון ער על ההבדל בין הענישה והחקירה בישראל לבין הענישה והחקירה באזור [השטחים הכבושים]. מאחר ובית המשפט אומר באותו דיון כי על המשטרה לקחת על עצמה את הכללים החלים עליה בישראל בזמן שהיא חוקרת קטינים, ולכן, מוסיף ואומר הסנגור, גם הפסיקה צריכה להיות תואמת לפסיקה הנהוגה בישראל.

התיק נקבע למתן גזר דין ליום23.7.13  

דיווחה של חגית:

השופט: רס"ן שחר גרינברג

ב"כ התביעה: סרן אגרנש אגניהו

הנאשם ז.א.מ. , ת.ז. 854841111 – תיק מס' 1980/12 מבית אומר,

בן 16 וחצי, בן חמישי למשפחה בת 6 ילדים.

(ר' דוח קודם בעניינו)

ב  21.2.12 השתתף ז. עם עוד נערים בהפגנה לתמיכה במחאת האסיר שובת הרעב ח.ע.

כעבור כשבועיים, ב 7.3.12 בלילה,  נעצר והובל מביתו לתחנת המשטרה. שעות ספורות לאחר מעצרו חקרו אותו חוקרי המשטרה על אירוע יידוי אבנים בעת ההפגנה וחילצו ממנו הודאה על כך שהשתתף בהפגנה ושזרק שלוש אבנים לעבר רכב נוסע.

6 השותפים לאירוע שנעצרו ונחקרו גם הם על אותה עבירה, הודו בעת חקירתם ואף הפלילו את ז. הם גם הודו בכל פרטי כתב האישום ונגזרו להם עונשים במסגרת הסדרי טיעון. על המעצר של הקטינים וחקירתם בתחנת המשטרה תוך הפרה בוטה של זכויותיהם על פי חוק הנוער (שביהמ"ש הצבאי אימץ בצווים מפורשים) ידובר בהמשך.

 ז., שכאמור, הודה בעת החקירה במשטרה בחשד שיוחס לו, כפר בכתב האישום שהוגש נגדו. להוכחת אשמתו התנהל משפט הוכחות ממושך שבמהלכו ישב ז. במשך 10 חודשים  בכלא. בהמשך הזמן שוחרר בערבות, תחילה למעצר בית, ולאחר מכן הותר לו לצאת מביתו ללימודים בביה"ס. כעבור זמן מה הותר לו לצאת מביתו, אך לא מהכפר.  

הדיונים במהלך כשנה וחצי נערכו בדלתיים סגורות כנדרש בדיונים של קטינים.

בפסק הדין שניתן לפני יומיים ( ב15.7.13)בדלתיים סגורות, הרשיע השופט  את ז. וקבע כי "אשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר בהסתמך על הודאתו במשטרה  ועל אימרות העדים המפלילים אשר חיזקו את הודאת הנאשם."

באישורו של הסנגור עו"ד נרי רמתי התיר לנו השופט היום להיות נוכחות בעת הקראת גזר הדין.

שעה ארוכה קרא השופט לאוזני הנאשם, המשוחרר בערבות, וסנגורו, מסמך בן תשעה עמודים המתאר פרשה שנמשכה כ 17 חודשים. המסמך מסכם את טיעוני התביעה וההגנה לעונש  ומפרט - על סמך הפסיקה בישראל ובשטחים - את הנימוקים המשפטיים להחלטה בדבר העונשים שנגזרו: 10 חודשי מאסר (שאותם כבר ריצה הנאשם); 12 חודשים מאסר-עלתנאי למשך 3 שנים; קנס כספי בסך 1000 ₪; תשלום פיצויים בסך 1000 ₪ לכל אחד משלושת המתלוננים שהיו ברכב שנפגע מיידוי האבנים.

בגזר הדין (בסעיף 33) מותח השופט ביקורת חריפה על התנהלות גורמי החקירה וקובע כי "חקירת הנאשם ויתר השותפים הקטינים העלתה קשיים ותמיהות רבות משהתגלו בה ליקויים ואי הקפדה ..."  ועוד מוסיף השופט ואומר שגם בנימוקים שהוצגו לביהמ"ש בהסדרי הטיעון בתיקיהם של השותפים, צוין, כי בין השיקולים  לקבלת ההסדר נלקחו בחשבון מחדלי החקירה אשר נגעו לאופן גביית העדויות של הקטינים החשודים.   

ביקורת כזו (שזכתה גם לפרסום בתקשורת . ראה בצרופה מאמרו של חיים לוינסון בעיתון "הארץ") שמענו לא פעם מפי שופטי ביהמ"ש הצבאי (ר' בהמשך דו"ח חלקי מאולם הערעורים בביהמ"ש) על ניהול חקירות באותה תחנת משטרה ובתחנות משטרה אחרות.  הביקורת חריפה ביותר כשמדובר בנחקרים שהם קטינים, אך נשמעת מפי שופטים וסנגורים גם לגבי נחקרים בגירים.

גזר הדין שניתן היום גדוש במובאות וציטטות ומרשים בידענות שהוא מפגין. אולם הביקורת הנוקבת על מחדלים בדרכי החקירה המשטרתית והחשיפה של הליקויים בגביית העדויות הכלולים בו אינם אלא הצהרה בלבד. בסופו של משפט הוכחות ממושך עדויות אלה עצמן, שנגבו ללא שמירה על כללים ונהלים, הן שמשמשות הוכחה מעבר לכל ספק סביר לאשמת הנאשם.

אולם 3 ערעורים

השופט: סא"ל  רונן עצמון

אחמד נאצר כרים מהכפר בודרוס נאשם בזריקת אבנים.

התביעה טוענת שיש במעשיו מסוכנות המצדיקה מעצר ומדגישה שיש לאחמד אישומים קודמים ואף ישב במעצר לפני 10 שנים בתקופת האינטיפדה הראשונה. בטענות התביעה נמצאו קשיי ראיות מהותיים.

סנגורו, נרי רמתי, מבקש שאחמד ישוחרר בערבות עד שהתביעה תשלים את הכנת הראיות.

השופט לתובע: יש להחזיר את התיק לחקירה של כל האירועים של זריקת אבנים בבודרוס ולהשלים את הפרטים החסרים היום.

התובע אינו נלהב מהרעיון לחזור לחקירה, אך השופט ממשיך באותה נימה (והכתבנית הפסיקה להקליד):" אנחנו יודעים שהמשטרה לא עושה כלום עד שדוחפים אותם: לא מקצרים מעצרים, לא מחפשים עדים, לא מצלמים..."