בית לחם (300), מת"ק עציון
"מה, יש פה כיבוש???"
6.30 מחסום בית לחם: בוקר בהיר וקר מאד, מיודעינו מברכים אותנו לשלום בידידות ויוצאים לישראל לעבודת יומם. בצד הישראלי של המחסום אין עומס, 8 עמדות פתוחות וזרם האנשים עובר כסדרו, אך מהצד הפלסטיני נשמעים גלי קריאות מחאה רוגשים, המעידים על עומס יתר במעברים ודוחק קשה. העוברים על פנינו מסבירים כי בצד שלהם 2 קרוסלות
"שבורות" (לא בדיוק ברורה הבעיה) ומשהו מעכב קשות את המעבר משם לכאן.
שוטרת צבאית חמושה ונחושה מכוונת בצעקות רמות את הבאים מהצד הפלסטיני לגשת לעמדות הפתוחות בסוף האולם. קרוב לוודאי, שכוונתה דווקא טובה ויעילה אבל הטון הצעקני צורם ופוגעני.
לקראת השעה 7 מורה השוטרת הצבאית לחיילים היושבים בעמדות לאפשר מעבר מוקדם גם לאלו, ששעת ההזמנה הרשומה על האישור שלהם היא רק ב-8. גם זה שיפור לא שיגרתי.
יש לציין שהבוקר, כ 10 ימים לאחר שהוכרז על התקנה החדשה – המאפשרת לגברים בני 55 ולנשים בנות 50 לעבור ללא אישור - היא מתחילה להיות מיושמת בשטח. לפי מראה עיניים – עדיין לא רבים מה"קשישים" הזכאים לכך מאמינים שאכן יצליחו לעבור (כנראה, שמעו על התלאות של חבריהם בשבוע שעבר..)
7.10 די מוזר, אך אולם היוצאים ריק כמעט לחלוטין. כמה עמדות נסגרות והחיילים יוצאים לחדר המנוחה הצמוד. משלחת חדשה של האקומנים הגיעה הבוקר למשמרת צפייה במחסום, עם האירי הוותיק, החונך אותם במעין חפיפת תפקידים. הם התרשמו, שהבוקר מספר העוברים לישראל מועט מאשר כרגיל, משום מה.
שומר חדש מחברת השמירה שבמקום, צעיר חמוש, עדין למראה וסימפטי, קושר עמנו שיחה. מציץ לכרטיס הביקור של מחסום-ווטש, הצמוד לדש מעילי, ושואל מה כתוב בו. אנו עונות, שאנו נגד הכיבוש ובעד זכויות אדם. הבחור פוער עיניים תמהות ואומר – "מה, אתן באמת מאמינות שיש פה כיבוש?...הרי אנחנו רק מגנים על היהודים." הניד ראשו, כמיואש מאתנו והרחיק לעבר השני של האולם.
מי אשם בכך שהבחור שגדל כאן לא מעלה בדעתו, שמשהו במציאות הזו אינו צודק או שיכול בכלל להיות אחרת? נראה לי, שגם אנחנו "השמאל" נושאים באחריות כבדה לכך. הרי לא מספיק טרחנו להגיע אל שני הדורות האחרונים של הצעירים בפריפריה, שנולדו למציאות הכיבוש ונחשפו רק ל"אתה בחרתנו" המצדיק כל עוולה. מאוחר מדי?
7.25 האולם ריק לגמרי ואנו פונות לדרכנו למת"ק עציון.
7.50 מת"ק עציון
גבעת המת"ק סחופת הרוחות היא אחד המקומות הקרים ביותר באזור ואנו נשארות לשבת קצת בתוך המכונית. אבו ג'יהאד, בריטואל הקבוע והמחמם לב, מביא לנו לאוטו את כוס התה המתוק שהכין. "הפשרנו" מעט ועם פתיחת הדלתות אנו יוצאות לרחבה ולמפגש הישיר עם הפונים אלינו (שאינם רבים היום) בבעיות טפסים וניירת ובקשות להסרת מניעה. הפתעה קטנה – זרים קטנים ומקסימים של פרחי שדה. אבו ג'יהאד קטף אותם כרגע בשבילנו משיפולי הגבעה ומסביר בחיוך כי זה לכבוד "יום האם", שחל היום ברשות הפלסטינית. נקודת חן של יחסי אנוש יפים מנצנצת מתחת לאיצטלת הכיבוש השחורה.
אנו ממלאות טפסים רשמיים להסרת מניעת כניסה לישראל בשביל כמה בחורים "מנועים". כרגיל, אנו מקשיבות, כותבות, מחתימות, ומסבירות שוב ושוב - מה צריך להביא בכדי למצות את ההליכים, שכל מת"ק לפי ראות עיניו מאפשר לטיפול בהסרת המניעה.
אבו עבד, בן 65 חרוש קמטים ובעל העיניים הנוצצות, הולך כל שבוע להתפלל. לפני שנים היה לו אישור, אח"כ זה נלקח ממנו והיה עובר ללא אישור. פתאום, לפני שבוע, לא נותנים לו לעבור "לך, דבר עם השב"כ במת"ק עציון," אמרו לו. בבואו לשם חיכה כל היום ובסוף היום הודיעו לו "השב"כ איננו היום" (כנראה, כלל לא מעוניינים לפגוש אותו). מישהי משלנו אמרה לו לבוא לעציון לפגוש את סילביה והנה הוא כאן. סילביה מקשיבה, משוחחת אתו ולבסוף אומרת: "יתכן שהם רצו לפגוש אותך כי הם רוצים שתעבוד בשבילם. אתה רוצה לעבוד בשבילם? "
הגבר עונה בהומור מריר– "לעבוד בשבילם, כן, בטח, יש להם עבודות נגרות בשבילי? למה לא?!.."