עופר - חקירת עד

אולם מס. 4 – משפט הוכחות

שופטת: סיגל תורג'מן

סנגור: אכרם סמארה

הנאשמים:

בילאל אבו עסבה - ת.ז. מס. 852367025

דפאע עזאם - ת.ז. מס. 910634211

שני הבחורים שנעצרו בכפר סילואד נאשמים שתקפו מכונית פרטית שבה נסעו בתיה ויהודה

שטייר – מתנחלים תושבי בית אל בדרכם הביתה ביום 12.9.13

העדה בתיה שטייר (ברשומות בית המשפט היא עדה מס. 10) ענתה לשאלותיו של התובע

וסיפרה כי בדרך, בין שילה ועלי נסע אחריהם רכב פרטי מסוג מיצובישי לאנסר בצבע כסף.

הוא הסתובב בפתאומיות וחסם את המכונית שלהם כך שבעלה, הנהג, עצר מיד,

ולמרות זאת פגע החלק הקדמי של מכוניתו באחורי הרכב החוסם. מן הרכב החוסם

יצא אדם שהיא תיארה כ"ענק" - שמן וגבוה מאוד בעל פנים מאיימים, ובידו מקל. הוא שבר

את החלון הקדמי בצד הנהג והיכה את בעלה מכות קשות תוך כדי שהוא משמיע נהמות בלתי מובנות. אדם אחר שהיא תיארה כ"רזה וגבוה מאוד" ניגש לצד שלה, פתח את הדלת ומיד אחר כך סגר אותה

והסתלק. במשך האירוע היא רעדה והתפללה. אחר כך הגבר המכה הסתלק והם נסעו לכיוון

עופרה.

לשאלת התובע היא ענתה שהאיש המכה לבש חולצת טריקו מפוספסת והיא זיהתה אותו

בבית המשפט. אחרי ששני התוקפים הסתלקו והיא התאוששה קצת, רצתה להתקשר

לביטחון, ואז גילתה שהמשקפיים שלה אינם ואחר כך גם שהתיק שלה נעלם על כל תכולתו –

תעודת הזהות שלה, כ-100 ₪, כרטיס אשראי, פנקס צ'קים, ספר תהילים וטלפון נייד. והיא

הבינה שהתוקף אשר פתח את דלת המכונית בצד שלה, לקח את התיק. משם נסעו בני הזוג

לחמ"ל (חדר מלחמה), הודיעו על האירוע, ומסרו את הפרטים הדרושים. שם גם הזעיקו

אמבולנס לטפל בבעל.

כעבור חצי שעה הגיעה תמונה לנייד של החוקרת אשר דברה אתם. זו הייתה תמונה של

אנשים שנתפסו באזור עופרה. הגברת שטייר ראתה את התמונה ואישרה, על פי חולצת

הפסים ועל פי הפנים, שאלה הם האנשים שהיו מעורבים בתקרית הקשה.

לשאלת התובע סיפרה האשה על ההשפעה הקשה של האירוע על מצבה הנפשי ועל

השינויים באורח חייהם – אינם מרבים לנסוע ובוודאי לא בשעות הערב, וכל נסיעה כרוכה

בחשש וחרדה.

זה סדר הדברים כפי שנפרשו בפני בית המשפט.

בחקירה הנגדית בדק עו"ד סמארה את שאלת הזכרון והזיהוי:

• איך ראו את התוקפים בשעת בין ערביים כשכבר מחשיך בכביש שאין בו שום  תאורה.
• למה היא תיארה את הנאשם כ"ענק" בשעה שהוא בעל ממדים רגילים לגמרי
• אולי תעודת הזהות שלה אבדה עוד קודם
• אולי הפגיעה ברכב (שתצלומה הוצג בפני בית המשפט) נעשתה עוד קודם לכן.

אחר כך הוכנס הבעל יהודה שטייר לאולם. גם הוא נחקר וגם הוא תיאר את החוויה

המפחידה וסיפר שהוא חשב שהוא עומד ליהרג.

החקירה הנגדית של עו"ד סמארה התארכה מאוד, כבר עבר זמנה של הפסקת הצהריים,

ועל שולחן התביעה היו מונחים למעלה מ -20 תיקים שהיה עליה לדון בהם. הדיון נפסק

למרות מחאותיו של עו"ד סמארה.

עד כאן תיאור האירוע הקשה והמפחיד. אבל משהו הטיל צל גדול על כל הדיון הזה. יש

מכונית, שני אזרחים שלווים, תיק, פנקס צ'קים, שני בריונים אכזריים, ספר תהילים

וטלפון נייד – ואף אחד לא רואה שיש פיל בחדר? בית המשפט בדיון שראינו ייהד את כל

הסיטואציה, לא רק באמצעות השפה העברית, והדיר ממנה לגמרי את הפלסטיניות.

כשהסנגור ניסה לערער את עדותם של בני הזוג ורצה לבדוק את מיקומו המדויק של

האירוע, הוא מנה את היישובים לצדי הדרך: עופרה, שילה, עלי, בית אל –  כולן

התנחלויות הנמצאות על אדמה פלסטינית בשטחים הכבושים. אין יישובים פלסטיניים

בדרך הזאת? שאלת הסנגור הותאמה לגמרי למציאות הכיבוש, אבל העובדה הזו לא קיבלה

שום תזכורת במהלך הדיון.

בני הזוג המותקפים פנו ודיווחו ב"חדר מלחמה" ששמו מעיד על גישתו, וכמו בית המשפט

הצבאי, גם הוא נמצא שם כדי לאכוף את חוקי הכיבוש וביתר דיוק, חוקר ומטפל באירועים

אלימים נגד הצבא והמתנחלים. לא ההפך.

חצי שעה בלבד לקח לחוקרים להשיג את תמונתו של אחד החשודים ולשלוח אותה לטלפון

הנייד של החוקרת בחדר המלחמה. גם בלי לזכור את אזלת היד הגמורה של המשטרה

כשמדובר בפשעים נגד פלסטינים בתוך ישראל, איזו רשת צפופה של מודיעין דרושה

לחוקרי חדר המלחמה כדי להשיג בתוך חצי שעה את תמונתו של חשוד!