חבלה, עזבת אלטביב, עזון עתמה, ראס עטיה
שינוי תוואי הגדר בעקבות פסיקת בג"ץ, היטיב עם תושבי ראס עטיה בתחום אחד, אבל יצר עוולות חדשות במה שנוגע לאפשרות של חלק מהם להגיע לאדמותיהם, וסכנה שיהפכו ל"אדמות מדינה".
10.15 יצאנו מראש העין, בדרך לעזון עטמה.
הפעם נסענו דרך כביש 446 כשמימיננו ההתנחלות המתייפייפת 'לשם', ועל הגבעה הבאה, לכיוון דיר באלוט כבר מכשירים את הקרקע להרחבתה או לבניית שכונה חדשה שבוודאי תקבל בהמשך שם ציוני נאות. עברנו דרך סרטה ומסחה בדרכנו לעזון עטמה.
לכפר הגענו בעקבות בקשתה של נ. ועוד נשים מהכפר להיפגש אתנו, כדי לדבר על אפשרות ללמד אנגלית ילדים וסטודנטים במקום. הן שמעו על האפשרות מניסיון הפעילות שלנו עם הילדים בעיסלה. שוחחנו גם על ענייני משפחה. התברר שבעלה לשעבר של אחת הנשים גר היום ברעננה, נשוי לאשה יהודייה. יש לו גם בן שבחופשות מבית הספר מגיע מהרצליה לבלות בכפר אצל גרושתו של אביו.המארחות שלנו הציעו שנבוא שוב אחרי הרמדאן, ניפגש עם קבוצה גדולה של נשות הכפר ואיתן נתכנן ונחליט על הפעילות. הבטחנו לעשות כבקשתן.
לפני שעזבנו הנשים הראו לנו מחצר ביתן, איך התנחלות "שערי תקווה" מקיפה אותם ממזרח ומצפון. בצפון מערב הצביעו על אורנית. סיפרו שמשם היו מתנחלים מופיעים בעזון עטמה 'ללא הזמנה'.הן הסבירו לנו שמאז שהושלמה בניית הגדר נפסקו 'ביקורי הפתע' של המתנחלים בחצרות הבתים, אבל הצבא יכול להופיע בכפר בכל שעה משעות היום והלילה, בכל יום.
יצאנו משם בדרך העפר העוברת ממזרח לשער אורנית הגדול, שנפתח כשהושלמה בניית החומה, ומאז כבר נסגר "לטובת" מחסומים חקלאיים קטנים בכמה מקומות.המשכנו בדרך העפר דרך עיזבת סלמאן, כשבגדר משמאלנו יכולנו להבחין במחסום חקלאי. שם הדרך הסתעפה: השביל השמאלי מוביל לצדו הדרומי של מחסום חבלה, והימני לראס עטיה.
12.00 ראס עטיה.
נכנסנו לבלדיה ופגשנו את ז. המזכיר.
הוא זכר לומר לנו שלפני מספר שנים ביקרו אותם מידי פעם פתחיה וכן מיקי פישר ומרים שיש (הוא נזכר בשמותיהן הפרטיים). שאלנו על השינויים שחלו מבחינתם בעקבות הריסת התוואי הישן של החומה והשלמת הבניה בתוואי החדש.ז. שלף מפה ענקית, והחל להצביע על המקומות השונים ולספר על משמעות השינוי. הרשות הפלסטינית איחדה את הכפרים הקטנים עם מועצות סמוכות; כך ראס א-טירא אוחדה עם ראס עטיה, א-דבעה עם חבלה.
אנשי ראס עטיה שמחו כשהורדה החומה, ופתאום יכלו להיפגש ולבקר חופשי בני משפחה וידידים מראס א-טירא.
מצד החסרונות- מצבם של תושבי ראס א-טירה, בית אמין, עיזבת סלמאן ועזון עטמה הורע כי אדמות רבות שלהם נמצאות כעת מעבר לחומה. לתושבי ראס א-טירה וראס עטיה יש אדמות בוואדי רשא, לשם הם מורשים להגיע דרך שער חקלאי רק לעבודות עונתיות, מסיק וקציר.
לחלק מתושבי הכפר יש אדמות ליד עיזבת ג'לעוד. לכמה מהם מותר לעבור דרך שער 1419, הסמוך, ונפתח 3 פעמים ביום ל1/4 שעה בכל פעם.לאחרים יש רישיון לעבור רק דרך מחסומי חבלה או שער אליהו. משם הם יכולים להגיע לישראל, אבל לא לאדמותיהם (!). המארח הראה לנו טופס שמילא אחד החקלאים המבקש רישיון מעבר דרך שער 1419 במקום האישור שניתן לו לעבור בחבלה ובמחסום אליהו. קשה להבין, האם זו כוונת מכוון, או רק תוצאה של בלגן וטיפשות?
ז.סיפר כי בחלקות מסוימות לא מסקו את הזיתים כבר 4 שנים. מדאיג לחשוב, מה יעלה בגורלן לכשהשלטון יחליט שהן אינן מעובדות ויעבירן לרשות הסולטן...
עלינו עם מארחנו על גג בניין המועצה. משם קל לראות את החומה מצפון ומדרום, והיישובים והכפרים משני עבריה.
13.15 מחסום חבלה מדרום.
החיילים הגיעו בזמן, פתחו את המחסום מצפון ומדרום, והחלו להעביר אנשים, עגלות ומכוניות.
בכל זאת בלי טרטורים יצירתיים אי אפשר; פלסטיני שהגיע עם אשתו ובנו התינוק במכונית, מתורגל כבר לרדת מהמכונית, עם האישה והתינוק, להיבדק בבולם ורק אז לחזור אל המכונית ולעבור אתה במחסום.
בזמן שצפינו, הגיע למקום מ., שוטר במשטרה הפלסטינית, שהמתין במכונית לאחיו. בשיחה אתו סיפר לנו, כי אביו שעבד בישראל בהוד השרון, נפטר לפני שנתיים מהתקף לב במהלך עבודתו. המעביד טען שלמותו אין כל קשר לעבודה. עד היום איש לא טיפל בנושאי ביטוח וכספים שאולי מגיעים למשפחה.
לקחנו את הפרטים שלו, והפנינו אותו אל עבד דארי מ'קו לעובד', האחראי על טיפול בבעיות של פלסטינים העובדים בישראל ובהתנחלויות.
לקראת 2.00 עזבנו את המקום.