מחסום חמרה וסיור במאהלים שנהרסו בבקעת הירדן

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
נורית פופר, דפנה בנאי (מצלמת) וצביה שפירא (מדווחות)
23/08/2015
|
בוקר
Seriously? Does this make us safer?

צילומים משמאל

1. הריסות בפסאיל

2.פגז צה"לי שנשאר בשטח אחרי האימונים, מוסתר מפני הילדים

3. הבכור בן ה-9 מגיח מבין ההריסות בפסאיל

צילומים מימין

4. כל חפצי המשפחה שניצלו מההריסות מתחת לעץ
5. שמורת אום זוקא השרופה

 

היה זה יום חם, מלא כאב מתיש אך מעלה השראה והערכה לאנשי בקעת הירדן שאינם מתייאשים.

יצאנו ב-6.00 מתל אביב.  בשעות אלה עדיין החום אינו נוראי ולפניך מתגלים הנופים המופלאים של בקעת הירדן אפופים אובך דק.  לפני מחסום חמרה עומד על הדרך מכר ותיק של דפנה, זובעה בשראת תושב

חומסה, הוא בדרכו לבדיקות בבית החולים ומאושר לפגוש אותנו. במכונית הוא מספר לנו כי לפני מספר ימים הרסו את הבית של הבן שלו ושלושה דירי צאן.  אנחנו מתחילות לספור את ההריסות שהתבצעו בבקעת הירדן בשבוע האחרון.  

במחסום חמרה – רק מסלול אחד פתוח והשני חסום. ממשיכים כנראה להקשות על הנהגים. לאורך הכביש כרמים ירוקים שופעי פרי של התנחלויות בקעות ורועי. זה היה יכול להיות יופי של מראה אלמלא הידיעה כי הם נטועים על אדמה גזולה ומושקים במים שנגזלו אף הם מתושבי הבקעה.

הפגישה הראשונה היא עם עארף, תחקירן "בצלם" וראש קהילות הרועים בצפון הבקעה. הוא מספר שאוצ'ה (OCHA ארגון לתיאום הומניטרי של האו"ם) אמורים להכין ד"וח על ההריסות האחרונות ו 20 יום לאחר שהדוח יתפרסם, ארגון צרפתי בשם  ACTED  אמור להביא אוהלים וציוד לדירי הצאן לפלסטינים הנפגעים. בינתיים הם נצלים בשמש. הוא אומר שהוא פועל להקמת מאגר של אוהלים, שאפשר יהיה לחלק מייד כאשר הישראלים הורסים.

אנחנו נוסעות למאהל של מוחמד מאל מאליח אל מיתיה. ביקרנו אותו לפני שבועיים ממש לאחר שהרסו את האוהלים ודירי הצאן. ביריעות שנקנו במבצע התרמה שארגן יעקב מנור הקימו מספר מחסות לדירי הצאן ולאוהל המגורים שלו. מוחמד לא בבית, נסע לטובאס להביא עוד ציוד לאוהל המגורים. באוהל מקבלות את פנינו שתי נשים ושני ילדים קטנים. דפנה מסבירה לנשים מי אנחנו אבל הילדים מבוהלים ופוחדים לגעת בבובת קנגרו קטנה שהבאנו. אנו רואות שרוב יריעות הצל זרוקות בצד. דיברנו עם ידידנו מ', אמר שינסה לגייס כמה אנשים לעזור לו להקים שוב את יריעות הצל. בביקור הקצר אצל משפחת דראגמה שמענו מהם על ההריסות

שהתבצעו בסוף השבוע, ועל צווי הריסה נוספים שאנשים קיבלו.

 

נסענו לפגוש את פייסל מירזה, שגר ממערב למחסום תיאסיר, מול הכניסה ההרוסה לעקבה. לפייסל יש מטעים יפים של זיתים ותאנים. האוהל מסודר ונעים לשבת בו, התכבדנו בפיתה טעימה וגבינה מעשה ידי אשתו חמדה ובתאנים כמובן. נעים לשבת אצל מי שלא הרסו את ביתו והוא יכול לעבד את אדמתו. כך יכול היה להיות אצל כולם אלמלא ההרס שזורע המינהל האזרחיinfo-icon בבקעה, בשם מדינת ישראל . פייסל מראה לנו שני פגזי RPG עליהם כיתוב בעברית, אלה נפלי תחמושת שנותרו אחרי האימונים שהצבא ערך ממש ליד ביתו. הוא החביא אותם בתוך סלעים כדי להרחיק את הסכנה מהישג מידם של ילדיו. באזור מגוריו יש שלושה פגזים כאלה, הוא פנה למת"ק שינטרלו את המרעומים, שלוש פעמים אמרו שיבואו ולא באו. למה מחכים, פייסל שואל, לאסון?

בדרכנו משם עברנו ליד אל פרסיה – בצפון הבקעה, כולם שם קיבלו לאחרונה צווי הריסה. הבולדוזרים יבואו מחר או בעוד שנה.

כ-10 ק"מ ממערב לכביש – כל החלק המזרחי של שמורת אום זוקא – שרופים לחלוטין, מברוש הבקעה דרומה. האם זו שריפה יזומה? האם האש הגיעה מירדן? האם זה היה פגז שהדליק את הקוצים היבשים? לא ברור. אך אין ספק שהכובש הישראלי לא חס על הטבע בשמורה ומי יודע כמה בעלי חיים נשרפו שם. גם האזור שאמור לשרת את הנופשים לצד הכביש שרוף לחלוטין.

 

בכביש 90 לכיוון פסאיל, משני צידי הכביש הכל שרוף – מראה מדכא.

הגענו לפסאיל בשעות הצהרים, שיא החום. הכול מסביב מעולף. קרעי ניילונים בכל פינה. הרבה הריסות ושרידים של פחונים ואוהלים. נראה כאילו נפש חיה אין בסביבה. הוזמנו על ידי אחד האקטיביסטים מארגוןsolidarity  Jordan Valley  לבקר בבית שמשמש כמרכז הארגון. גרה שם גם מתנדבת אירופאית בשם אמה. המרכז נמצא בקומה שנייה של בית גבוה ומהמרפסת שלו ניתן להשקיף על כל פסאיל והסביבה הקרובה. במרכז תלויים מפות גדולות וחומר עזר להסבר המצב הנוראי שבו נמצאים היישובים הפלסטינים בבקעת הירדן. המרכז מארח מבקרים מחו"ל שבאים ללמוד על המצב ולהבינו. יש שם מרכז להעצמת נשים, הבנוי מלבני בוץ שהם עושים במקום בעזרת מכונה מיוחדת. נראה שהצעירים שם לא מתייאשים ומנסים איכשהו לשנות את המצב.
גם בפסאיל אל ווסטה ראינו הרבה הריסות וביקרנו משפחה אחת, משפחת אבו זיידה – זוג ושני ילדים ויש להם גם בן גדול (22) נשוי ואב לילד – לכולם הרסו את הבתים.
מסביבנו ערימות של פחים, צינורות ברזל, ניילונים, שמיכות, סירים, קומקום, בגדים... הכול מאובק וספוג באדמת הלס שבמקום. עברנו לעמוד בצל של עץ פיקוס נמוך ויחיד שגדל שם. הוא מלפני 67, האב אומר, לכן לא עקרו אותו. לידינו הריסות של אחד והדירים.  בתוך הבלגן הזה עמדו האשה הנאה, הג'ר שמה, ובעלה מוחמד אבו זיידה ושני ילדיהם בני השש והשבע. הג'ר אומרת: "מחר הם הולכים לבית הספר." שאלנו: יש ילקוטים? היא פורסת ידיה ומצביעה על מה שרואות עינינו. רצינו לתת להם 200 ₪ שיקנו לילדים ציוד לבית הספר אך הם סירבו לקחת מאיתנו את הנדבה. דמעות חנקו בגרוני לנוכח העמידה הגאה של ההורים האלה בתוך מהומת אלוהים שהמיט עליהם הכיבוש הישראלי.

האב סיפר כי במקור המשפחה מעין ג'די ליד ים המלח.ב-1948 הם גורשו לכיוון עוג'ה, משם גורשו עוד פעמיים עד שהגיעו לפסאיל. היום הם עומדים בפעם הרביעית ליד הריסות ביתם. לקחנו מהם את מספרי הטלפון שלהם. נורית ואני מתכוונות להגיע אליהם בשבוע הבא עם ציוד לסיוע.

אחרי 10 שעות בבקעה הגענו בארבע לתל אביב ולא ידענו ואיננו יודעות לאן להוליך את הבושה.