חבלה

אי-הוודאות והאלימות הצבאית הישראלית המטילה אימה ופחד, הם מנת חלקם של כל פלסטיני ופלסטינית. ישראלים יהודים חווים פחד המועצם בשבועות האחרונים בשל פעולות אלימות של צעירים פלסטינים יחידים. המחסום על מתקניו והחיילים המפעילים אותו הוא המייצג הקונקרטי של האלימות הצבאית. בנסיעה אל מחסום חבלה ליוותה אותנו השאלה האם הפחד והאלימות יורגשו בעוצמה גבוהה מהרגיל במחסום. מצאנו שמתקיימים מעין יקומים מקבילים.

המחסום עצמו התנהל 'כרגיל': בעלי היתרי העבודה בישראל ו/או עובדי מתחם המשתלות ואדמות חבלה שסופחו דה-פקטו, נבדקו ועברו בקבוצות של 5-6 אנשים; הרכבים המסיעים מורים ותלמידים עברו ללא עיכוב; כך גם נהגי המכוניות ובעלי העגלות. מתוך כלל הממתינים לצאת מחבלה ארבעה חזרו אל חבלה לאחר בדיקה.

אחרי שלא נותרו ממתינים באזור היציאה המחסום נסגר ברבע לשמונה.

לעומת 'שיגרת המחסום', המצוקה הקיומית שחווים פלסטינים, גם אלה בעלי הפריבילגיות לכאורה, בוטאה בעוצמה רבה בשיחה ששוחחנו עם ו. לאחר סגירת המחסום. מחד, שנים של קשרים משמעותיים עם יהודים מהסביבה שאינם מתערערים גם בימים אלה. ומאידך, כעס ועלבון על האפליה והקיפוח הממושכים שהיא מנת חלקם של הפלסטינים: זוהי ארץ אחת, אנחנו מחוברים, יהודי ומוסלמי יכולים לאכול אחד אצל האחר (במובן של 'דיני כשרות') ואלה מלמעלה הם שלא מעוניינים בחיים משותפים. חומר למחשבה.