גוכיה, חמרה (בקעות), מעלה אפרים

בכביש בין אריאל לצומת תפוח/מחסום זעתרה אירעה תאונת דרכים והפקק לא זז. לכן עקפנו דרך אריאל לכביש 60. כשהגענו לצומת מכיוון דרום לא היתה שם כמעט תנועה.

מחסום מעלה אפרים- 10.35 - לא ראינו חיילים.. אולי היה מישהו במגדל השמירה. גם כשחזרנו.

טנדר משטרה כחולה חנה במחסום ולידו מכונית פרטית עם לוחית צהובה, ישראלית. ניגשנו. במכונית שני בחורים צעירים ישראלים מקלנסוּוָה. הם מטיילים עם חברים פלסטינים שנסעו במכונית אחרת. אותם עיכבו כי היה חסר להם שלט "נהג חדש" (הנהג הוא נהג חדש), על כך קיבלו כבר קנס של 250 ש"ח. זה נראה כאילו השוטרים מחפשים בספר החוקים במה אפשר לקנוס אותם. זה בדרך כלל קורה לנהגים פלסטינים מהשטחים הכבושים.  ואז ניגש שוטר מהרכב המשטרתי ובישר להם שנמצא הבדל בין צבע המכונית לבין הצבע שרשום ברישיון הרכב. לא התעכבנו לברר כמה זה יעלה להם. 

אל עג'אג' - במקום חיות 7 משפחות של שבעה אחים. מתפרנסים מגידול צאן. חיים בצפיפות, יחסית למשפחות בדואים שאנחנו מכירות. את הקרקע הם חוכרים מבעליה הגר בטובאס. כל אחד משלם 3000 ש"ח לשנה דמי חכירה. זה הרבה כסף במונחים של הבקעה. 

לפני כשנתיים הרס להם הצבא את כל האהלים והדירים. שרידי ההריסות עדיין  נמצאים  במקום. לפני כ- 4 חודשים באו אנשים מהמינהל האזרחי וצילמו את המיתחם. בדרך כלל זה צעד לפני ששולחים צווי הריסה. בינתיים לא קיבלו. 

מים הם קונים ומביאים במכלים מעין שיבלי, מרחק של כ-20 ק"מ.

הילדים לומדים בבי"ס של הרשות הפלסטינית בג'יפתליק. לאחרונה הוקם בניין לביה"ס התיכון הודות לתרומה של בעל הון פלסטיני. לפני כן למדו באוהלים. הלימודים חינם, אבל ההסעה עולה 70 ש"ח לילד לחודש.

70 ש"ח זה השכר  שמקבל ס' תושב המקום שעובד בהתנחלות משואה תמורת 10 שעות עבודה ביום, כולל כל הזכויות הסוציאליות שאין לו. זה השכר המקובל בהתנחלויות בבקעה. המתנחלים, כאזרחי ישראל, חייבים לקיים את כל חוקי המדינה, כולל שכר המינימום. אבל אין מי שיכפה זאת עליהם.

מחסום חמרה- 12.30 

בשעה זה נשרך תור של מעל 20 מכוניות ממזרח, וזו עדיין לא שעת עומס. קראנו בדוח של רחלה חיות ורויטל סלע, שהגיעו למחסום באותו יום אך מאוחר יותר, בשעה 14.1, שניתקלו בתור ארוך מאוד.

כשהגענו עברו דקות ארוכות בלי שאף מכונית נכנסה למחסום. חשבנו שאולי יש החלפת משמרות, אבל התברר שלא. הבעיה במחסום שרק מסלול אחד עומד לרשות העבורים מזרחה ומערבה, והיום התנהלות החיילים היתה לא בסדר במיוחד.

גליה והרייט, שזו להן הפעם הראשונה שהן מגיעות למחסום, לא הבינו בשביל מה צריך בכלל לבדוק את מי שנוסע ממזרח  ונכנס לשטח של הרשות הפלסטנית במערב. כל התשובות שניסיתי לתת לא היו בתחום הביטחון.

כשחזרנו ב-15.10 עמדו 14 מכוניות ממזרח ורק אחת ממערב, ובכל זאת אף מכונית לא זזה במהלך מספר הדקות שהיינו שם.

היה צריך להסביר לגליה והרייט את המשמעות של תנועת האצבע של החייל המורה לנהג להתקדם ולהיכנס לבדיקה, ומה יקרה לנהג שיעז להתקדם על דעת עצמו, גם אם המחסום ריק ממכוניות.

שער גוכיה -13.10

עצרנו כדי לאכול ארוחת צהריים. בינתיים סיפרתי את ההיסטוריה של השער הזה, שפעם נפתח 3 פעמים בשבוע לחצי שעה בבוקר ואח"הצ ואפשר מעבר בכלי רכב לצרכים כמו: הסעת פועלים מטאמון שעובדים בבקעה; לטרקטורים שמעבדים אדמות ממערב לכביש אלון, לבדואים מהאזור אל "עיר הפלך" העיירה טאמון ועוד. אומנם גם זה היה לעג לרש, אבל בכל זאת משהו. היום השער לא מתפקד.

והנה הגיע ג'יפ צבאי עם קצין בדרגת סגן, שאמר שהוא אחראי על הביטחון באזור. שאלנו מתי פותחים את השער, והוא ענה: רק בשעת חירום. הוא לא ידע כלום על ההסדר שהיה בעבר. כלומר, גם זכות (מצומצמת, אומנם) שהיתה לתושבי האזור, גם היא התמסמסה במשך הזמן, והחיילים לעתים קרובות אף לא טרחו לפתוח, כפי שהיו אמורים לעשות.

מה עושים הפלסטינים אלה שחייבים לעבור? עוקפים את השער בדרך משובשת ברכבים גדולים או בטרקטורים אך גם אלה נהרסים. כדי למנוע מהם לעקוף - הצבא בשליחת המינהל האזרחי מגביה את תלי העפר מסביב לשער יותר ויותר. כך מנהל הכיבוש מלחמה נגד התושבים, שעל רווחתם הוא ממונה.

הכניסה לכפר עקרבה חסומה ע"י גל אבנים. גם לפני שבועיים ראינו זאת. למיטב ידיעתנו, על פי צו בג"צ, בכפר נצור חייבים להשאיר כביש אחד למעבר כלי רכב (אמבולנסים,למשל). לאורך כביש 505 לא ראינו כניסה אחרת פתוחה לעקרבה. הכניסה לעוצרין פתוחה.