עופר - יידוי אבנים, חקירת עד

בוקר ואחה"צ

שופט: רס"ן חיים בלילטי

תובע: סגן רפאל שפרנסקי

עו"ד: נרי רמתי

נאשמים: זין השאם חליל אבו מאריה,ת.ז.854841111- תיק1789/15

            מוחמד אחמד חליל אבו האשם, ת.ז. 859493918- תיק1767/15

(ר' דוחות קודמים על שני הנאשמים)

עיקר הדיון הפעם כלל את חקירתו של עד התביעה מס' 2,  רס"מ עאוני מקלדה.

כאן אולי המקום לפרט שוב את הליך החקירה. העצור מובא קודם כל לחקירת שב"כ, שם נכתב זכ"ד (זיכרון דברים) בסיום החקירה, ולאחר מכן הוא מועבר לחוקר המשטרתי.

עו"ד רמתי הקריא משהו שחוקר בשם "פואד" אמר בחומר חקירה אחר.

התובע ניסה להתנגד לכך, אך השופט החליט כי השאלה מותרת.

להלן הדברים:

"הוסבר לנדון כי המהלך הכרונולוגי של הדברים הוא שהנדון כנחקר מוסר אודות הפעילות הביטחונית שברשותו מול חוקר שב"כ אשר כותב את הודאתו ולאחר מכן, כהליך רשמי, נחקר פעם נוספת על ידי חוקר משטרתי אשר כותב,את הדברים בשפת אימו. לאחר שהנחקר קורא את ההודאה הוא חותם עליה." כלומר, שוב מסתבר כי גביית האימרה המשטרתית, שאחר כך מועברת לתביעה כחלק מכתב האישום, היא רק חותמת גומי לחקירת השב"כ.

עו"ד רמתי עימת את העד עם האינפורמציה שהופיעה באימרה המשטרתית ועל כך שהוא לא הורה על שום חקירות בעקבות מה שעלה בחקירה, על כך שהוא עשה מסדר זיהוי ולא הזמין את עורך הדין של העד, על כך שהשב"כ לא היה מרוצה מזה שהעד לא סיפר בחקירה המשטרתית על עוד שמונה אחרים ובסך הכל נשלח אל החוקר המשטרתי שלוש פעמים.

התשובה המוחצת של העד עאוני היא שהוא לא זוכר, מה לעשות, יש לו יום יום כמה חקירות והוא פשוט לא זוכר.

בשלב הבא שאל עו"ד רמתי את החוקר המשטרתי לגבי תאי המעצר. בתחילה החוקר הודה שהוא ביקר לא פעם בתאים בהם מוחזקים החשודים. החוקר ענה בחיוב, אך לאחר מכן התכחש והודיע שהוא בעצם לא מכיר את תאי המעצר. עו"ד רמתי תאר לו את תאי המעצר – "האם נכון שתאי המעצר הם קטנים ללא חלון, נורה דולקת בהם 24 שעות, המזרן על הרצפה, והשירותים בתוך החדר?"

כאמור לעיל, העד התפתל והודיע שהוא ראה פעם תא דרך החלון שבדלת, אבל הוא לא ממש יודע מה קורה שם. כדבריו: "זה לא התחום שלי".

לשאלתו של עורך הדין: "אתה חוקר הרבה שנים, ולא קרה אף פעם בחקירה ששאלת חשוד אם יש לו מה להוסיף והוא ביקש לצאת מהתא?" ענה החוקר: "אני זוכר אימרות של חשודים שהם רוצים סיים את החקירה ולעבור לעופר".

לקביעתו של עו"ד רמתי כי "החזקה בסוג כזה של תא זה בעצם סוג של חקירה" ענה העד כי זה אכן כך!

החלטה: התביעה תעביר סיכומים בכתב, ובמקביל תיבחן האפשרות למצוא מועד מיוחד לשמיעת סיכומי הצדדים ללא נוכחות הנאשמים.

שוש קאן (נשים למען אסירות פוליטיות) ואני הגענו גם בגלל הדיון שהיה צריך להיות לחנאן שלבי שנעצרה בהפגנה הגדולה בבילעין לרגל עשר שנות מחאה.

הדיון היה בבקשה לעיון חוזר.

הדיון היה קצר מאוד ונדחה ליום חמישי, למחרת. בינתיים נודע לנו שהבקשה לעיון חוזר התקבלה ובית המשפט הורה על שחרורה. נראה שהתביעה תגיש ערר, ורק ביום ראשון 17.5. נידע אם חנאן תשוחרר עד למועד המשפט.

אחרי ההפסקה נכחנו בעוד כמה דיונים בהם כתבי האישום כללו בעיקר סעיפים על זריקת אבנים ובקבוקי מולוטוב.

כמו שקורה פעמים רבות, עורך הדין מוסר בקול רם לאסיר ולבני משפחתו את ההצעה לעסקת הטיעון. הדבר נעשה בקול רם שכן האסיר יושב על ספסל הנאשמים ובני המשפחה בסוף החדר.

באותו הזמן השופט ניסה לנצל את הזמן ולקיים דיון נוסף. מה שהיה הוא שהאסיר ובני המשפחה נדהמו מההצעה של עסקת הטיעון, והחלו צעקות. החלה ההתמקחות הרגילה של עורך הדין ופעולת הריכוך. מה שהיה די מוזר, בלשון המעטה, היא ההתערבות של השופט שאמר שאמנם בית המשפט אינו חייב לקבל את עסקת הטיעון, אך הנטייה היא לקבל, גם בגלל סעיף החיסכון בזמן, בעוד שאם מחליטים על הליכה למשפט, הרי שהעונש יכול להיות חמור יותר. זו הייתה המלצה מאוד ברורה של השופט לקבל את עסקת הטיעון ואת עורך הדין המסוים (האסיר צעק בין לבין שהוא רוצה להחליף את עורך הדין).